דברי הרב קוק על התשובה

בס"ד כ"ג בכסלו תשדפ"א

נראה שהמשיב נהג כאן במידת 'אחדות ההפכים'. מחד הוא מודה שאינו מכיר את ההקשר של דברי הראי"ה, ומאידך הוא יודע לקבוע נחרצות שדברי הרב הם 'נונסנס'. האם בושה להודות שאינך מבין ולהסתפק בכך?

בברכה, ירון צמח פישל-פלנקטון הלוי

באופן כללי לגבי מניעות לוגיות, דעתו של הראי"ה שחוקי הלוגיקה תקפים מבריאת העולם ולא לפני בריאת העולם. יעויין בספרו של ד"ר י"נ רובין, 'מה שאלקים לא יכול', עמ' …

אולי יש לבאר את דברי הראי"ה ע"פ מה שכתב רמד"א שלא תיד יש 'בחירה ברע', אלא 'בחירה שלא לחשוב' שממילא מביאה לכניעה ליצרים. כאשר חוזרים בתשובה ומתחילים לחשוב – הבחירה ברע כבר אינה אפשרית. אין באמת 'בחירה ברע' אלא 'חוסר בחירה'

כיוון נוסף שניתן להציע הוא, שבעצם מתן האפשרות להיכשל היא חלק מתוכנית אלקית, שתכליתה לרומם את האדם בדרך של 'ניסוי ותעיה' – כך שאחרי שהאדם תיקן את דרכו וקם מנפילתו – מתברר הכישלון כאירוע המחשל לטוב, בבחינת 'אתם חשבתם לרעה – אלקים חשבה לטובה'.

אלה כיוונים גולמיים, המצריכים עדיין עיון יסודי בטקסט, הקשרו ומקבילותיו. ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

בברכה, יצפ"ה

ש"צ
למה אתה קורא לרב מיכי רמד"א מה זה אומר

לעדיאל – שלום רב,

רמד"א, הוא ראשיתיבות: 'ר' מיכאל דוד אברהם', זה שמו המלא שניתן לו כשנכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה.

בברכה, יצפ"ה

שצ"ל,
ראשית, זה דוד מיכאל ולא מיכאל דוד. 🙂
שנית, מר פוסל במומו כשכתב "יודע לקבוע בנחרצות", בעוד שאנוכי כתבתי את זה מסויג.
שלישית, הסברתי אלו שתי אפשרויות יש בקשר לאחדות ההפכים. אין יותר. לכן לכל היותר ההקשר יכול להראות שמדובר בסוג השני, ולא בנונסנס. לא בטוח שזה מחמיא יותר לראי"ה.
ורביעית, כפי שהסברת בטוטו"ד, כמי שמכיר את משנת הראי"ה, אכן מדובר באמירה שחורגת מהלוגיקה, בדיוק כפי שהבנתי. הווי אומר: נונסנס. ובזאת נהג מר במידת אחדות ההפכים שבא לחלוק עליי ונמצא מברך (מאשר).
אלא שכעת יש לדון באיזה משני הסוגים של אחדות ההפכים נהג מר. ומכיוון שכאן מכיר אנוכי היטב את ההקשר, תשובתי היא: בסוגת הנונסנס.
ובזאת עלה בידינו שמר תלמיד נאמן לרבו הראי"ה, ופוסע אחריו בשביל האבנים הצהובות המוביל הישר למחוזות הוואקום (שם שוכן הקוסם המתחפש שמשום מה מכונה על ידי מר, על לא עוול בכפו, 'הקב"ה').

בס"ד כ"ג בכסלו פ"א

לרמד"א – שלום רב,

לגבי דברי הרב ב'אורות התשובה', כספר הדרכה שבא להסביר את תהליך התשובה בצורה המובנת לאדם, יותר מסתבר לי שהשימוש ב'אחדות ההפכים' הוא במשמעות מושאלת, במשמעות של 'מורכבות', שילוב של תכונות מנוגדות, כפי הכיוונים שהצעתי בפיסקה השניה והשלישית. ועוד חזון למועד. בע"ה.

עכ"פ בתשובה המתקנת את העבר יש גם יסוד שמנוגד ללוגיקה השוללת אפשרות של 'תוצאה למפרע', ולכאורה חייבים לומר שע"י התשובה חוזרים למשהו שקדם לעולם, שבו כביכול הקב"ה בורא מחדש את העולם בצורה מתוקנת.

דווקא בפיזיקה יש דוגמא ל'הפכים בנושא אחד', בכך שהאור יכול לתפקד גם כגל וגם כחלקיק, כך שהפיזיקאים מחזיקים ב'אחדות ההפכים' גם בעולם הנברא.

בברכה, ירון-דור בורלאי-שפיגל

שצ"ל, במחילה, חלק מאותו שימוש שטחי ומאד אופייני באחדות ההפכים הוא ציטוט לא מדויק של רעיון מתורת הקוונטים.
שום דבר לא יכול להיות גל וחלקיק בו זמנית. אפילו לא חי ומת בו זמנית (החתול של שרדינגר). ואגב, זה אמור על אור כמו על חלקיקים מסיביים. אין באור משהו שונה לעניין זה.

פה באמת הרב מיכי פישל בצנוניות יבשה (חוסר חוש למטאפיסיות)

הרב קוק הסביר שבמה שקשור למעשים רעים של האדם יש פה שינוי של המציאות אחרי שהאדם חוזר בתשובה ( הוא אגב לא הראשון ששם לב לזה. גם האישביצר וגם ר' צדוק הכהן מלובלין דנו בזה). לפני החזרה בתשובה הבחירות הרעות הן של האדם ואחרי שחוזר מתברר שהקב"ה עשה את הכל . כלור לבחירה ברע יש מעטפת וליבה שבמעטפת ובחיצוניות האדם הוא זה שבוחר אך אחרי שחזר בתשובה וזדונות נהפכים לשגגות אזי העבר ( שקשור להווה ומתפרש ( או משתנה) על ידו) משתנה במובן שהליבה מתחילה להאיר ומזככת את החיצוניות ומתגלה דרכה שכל זה היה מעשי ה' מלכתחילה. יש פה סוג של קשר בין האונטולוגיה – מה שקורה כעת – לבין האפיסטמולוגיה- מה שחשבנו (וכעת אנחנו יודעים) שקרה בעבר. אני חושב שגם באמת העבר משתנה. הרי לא מדובר פה על המעשה הפיסי אלא על פרושו ( האם היה רע בעיני ה' או לא) כלומר על רוחניות וזו בטח יכולה להשתנות בזמן אם הוא בכלל שייך בה. לאיך זה קשור לשני הפכים בנושא אחד שהקב"ה יכול לסבול זאת אין לי כוח לכתוב

זה אגב לא סוף העניין יש שלב מתקדם יותר של זדונות נהפכות לזכויות שם שוב מתברר שהאדם הוא זה שבחר רק שזו הייתה בחירה בטוב.

אותיות פורחות באוויר קא חזינא הכא (ואין לי כח לפרט)

בכל מקרה זה לא נונסנס אלא הסוג השני. אבל התובנה והראייה עצמה של הדבר הזה כאלו שהראי"ה לא זקוק כלל למחמאות ממישהוא בטח לא מהרב מיכי שתודעתו לעומת זו של הראייה היא תודעה של תולעת לעומת זו שלאדם. אם הראייה החילט לקרטוא לזה דבר והופכו אני משוכנע שמביחינתו השפה הייתה מוצלחת ואיך בכלל אפשר לומר שהוא התעצל.

עמנואל, יפה כתב שלומפרציון, וגם לא היה שום צורך לפרט. כ להקורא נוכח בזה מיד. מזמן לא קראתי אוסף מילים כזה שהן פשוט קשקוש שלא אומר כלום. נמצא שזה אכן הסבר נאה לדברי הראי"ה.
לגבי היחס בין גודלו לקוטני איני מוצא טעם להתייחס כי זו התייחסות לגופו של אדם, והיא בד"כ עולה כשאזלו הנימוקים לגופו של עניין.

בס"ד כ"ג בכסלו פ"א

לרמד"א – שלום רב,

כפי שהאור אינו בו-זמנית גם גל וגם חלקיק – כך הוא בדברי הראי"ה באורות התשובה (שיפה עמד עמנואל על מקורם בדברי רבי צדוק הכהן מלובלין', שיש הבחנה בין 'קודם התשובה' שאז הבחירה ברע מתייחסת אל האדם, לבין 'אחר התשובה" שאז מתברר ש'האלקים חשבה לטובה'.

בביאור הדברים יש לומר שבחטא יש שני מרכיבים: ההחלטה והביצוע. ההחלטה היא של האדם, אך הביצוע לא יכול להיעשות אלא אם כן ה' מאפשר זאת. כשהאדם שב ועקר את ההחלטה לחטוא – נשאר רק העובדה שבפועל נעשה חטא, אך עצם התרחשות מעשה העבירה מתייחס כעת רק לה' שאיפשר לה לקרות.

לפי הסבר זה, נעקרה החלטת האדם לחטוא כי נתבררה כטעות גמורה, שנעקרה למפרע כעקירת הנדר שהתברר שנעשה בטעות, וכך 'זדונות נעשו כשגגות'. אך יש לומר יותר מזה: העובדה שה' מזמן לאדם את הנטיה והאפשרות. היא עצמה חלק מתכנית אלקית שמניחה לאדם להתקדם מוסרית ברך של 'ניסוי וטעיה'. הנפילה המביאה לצער הנורא של האדם על כשלונו ולהחלטה חזקה להיטיב את דרכו – הביאה את האדם להתחשלות שחיזקה לאין שיעור את רצונו להיטיב. בכך היה החטא לפתח ללידה מחדש, ומתברר למפרע שה'זדונות היו לזכויות'

מ'פלנקטון' הנסחף בנחשולי הים – היה האדם ללווייתן איתן השוחה בעוז גם נגד הזרם, ןעל העצמתו ירון וישמח!

בברכה, ירון צמח פישל-פלנקטון

טוב ,נו מה עוד אפשר לכתוב. דווקא הייתי יחסית ברור. אבל כשעומד מולך אוטיסט ( ואכן רוב תלמידי הרב הם כאלו כולל "כל הקורא הנוכח בזה מיד". הבעיה היא שאוטיסט לא יודע שהוא כזה) אכן צריך לדעת איך לתקשר איתו. אז לפעמים טענה לגופו של אדם היא כן רלוונטית ( הוא לא מבין את השפה שלך) והבדלי הקטנות והגדלות בינו לבין הרא"יה היא בדיוק בעניין הזה .שבמה שקשור לרוחניות הרב נמצא על הקשת האוטיסטית. אני לא אהיה הראשון והאחרון שיאמרו זאת

טוב

מכייוון שהשלומפר עקץ אותי אכתוב משהוא בנידון .ביחס לדבר והפכו באלוהים יש לי תאוריה איך כזה דבר יכול להיות . הדוגמא היא הדפרנציאל של ניוטון (בפועל הוא היה של לייבניץ אבל התהליך המנטלי של ניטון היה דומה אז אקרא לו כך). ניוטון נצרך לצורך החישובים שלו להמציא או להשתמש במין יצור סתירתי – מספר שקטן מכל המספרים ( החיוביים) ובעת ובעונה אחת גדול מאפס (כלומר שהוא לא אפס). זה כמובן "לא" היה יכול להיות. אז הוא אמר בוא נניח שיש כזה ונראה מה אפשר לעשות עמו ( זה חלק ממה שנקרא גישה אקסיומטית). לצורך חישוב הנגזרת של הפונקציה הריבועית ,נאמר, הוא השתמש בהנחה שהוא לא אפס ע"מ לחלק בו בשלב ראשון ובשלב שני השתמש בהנחה שהוא קטן מכל מספר כלשהוא ובפועל הוא כמו אפס בשביל לזרוק אותו מהביטוי שנשאר. התוצאה שהתקבלה – 2X – עבדה (נתנה את כל השיפועים הנכונים לפונקציה הריבועית). כשהמשיך להכליל העסק עבד. היה צריך מאות שנים עד שהצליחו לפרמל את הדיפרנציאל מאז. בכל מקרה בברור הדיפרנציאל הוא לא באמת דבר והפכו. הוא פשוט היה מספר חדש שהיה קטן מכל הממשיים ( המספרים שניבנו עד אז) .אבל זה טריוויאלי. הם לא ידעו שאלו לא בהכרח כל המספרים האפשריים. מבחינתם אלו היו כל המספרים הגדולים מאפס. והדיפרנציאל היה יצור שהיה גדול מאפס ובעת ובעונה אחת לא שייך לקבוצת כל המספרים הגדולים מאפס. זו הייתה התודעה של ניוטון. וזו הייתה גדולתו להניח קיום של יצור סתירתי כזה כשהוא נצרך לו ולא לברוח אחור בבהלה (כמו שהיה מקובל מאוד אצל פילוסופים) . בסופו של דבר לאחר מאות שנים הדיפרצנציאל התקבל למשפחת המספרים שעל הציר הישר כמספר כשר ושווה זכויות לכל מספר אחר. כמובן המפתח לקושי ולגדלות של ניוטון היה שהוא מספר אינסופי (קטן עד אינסוף בניגוד לכל מספר ממשי אחר). אולי זה (האינסופיות) ה"אלוהים" שיכול לסבול בתוכו ניגודים והפכים

בקיצור מה שרציתי לומר שאחדות הניגודים היא לא נונסנס אבל גם לא עצלנות. היא לא דבר טריווייאלי. ולא כל אחד יכול לומר אותו.

פעם היה פה אחד בשם אילון או משהו כזה שהיה ממש כמוך (פיזיקה, קבלה, ימניות, פומפוזיות נפוחה, מחסור מסוים במודעות, ניקוץ, עקצוץ, גירוד). כדאי לך למצוא אותו אולי תגלה את אחיך האובד

לשלומפר

אמנם אסור לענות כסיל כאיוולתו אבל צריך לענות כסיל כאיוולתו ואומר אל תאשים מישהוא שאומר לך שאתה חסר מודעית עצמית ( אוטיסט) בזה שהוא חסר מודעות…. אפשר להגיד את זה פעם אחת. אא"כ אומרים את זה בבחינת כל הפוסל במומו פוסל. לומדים את זה בגן מתישהוא. ותנוח דעתך – אני מודע היטב לאיך שאני נראה פה ואני עושה את זה מתוך בחירה מודעת – אין לי סבלנות לנימוסים מזויפים מצד אחד ולנסיון להראות אופנתי ומשכיל ומהוגן ומכובד מצד שני. דבריי לא נכתבים בשביל משכילים כמוך אלא בשביל אנשים שבאמת מעוניינים בתוכן ושיכולים להתעלם מהסגנון שלי. על הפומפוזיות אני מצטער אבל קשה לי לוותרעליה. מותר גם לי להתנשא קצת על הבריות . מה לעשות כתיבה זה דבר שקשה לי ואני צריך להנות ממשהוא ( למרות שפומפוזיות היא סוג של זיוף בעצמו אבל אף אחד לא מושלם).

אמנם אתה אוסר להגיד משהו יותר מפעם אחת (ועי' ב"ק ס"ה ע"ב רחמנא ניצלן מהאי דעתא אדרבה רחמנא ניצלן מדעתא דידך וצע"ג) אבל אני שמח להניח את דעתו של כבודו ולבשרו שגם אנוכי הצעיר תובב"א מתנשא מעליך ובל ידעתיך, וגם מפיק שעשוע רב משיערוך של הפער המבהיל על הרעיון בין היומרה למציאות האפרפרה אפשר כבורג' חליפה אפשר כאייפל בלבד. גם כל מה שכתבת בתגובה האחרונה כמאן דליתא, ופשוט. רק ענה לי ביושר ובישירות על זאת – האתה הוא האילון שהיה כאן בעבר ודיינמיק אנלייסיס אובר יור ביהביורס פרודיוסס דה סיים פטרנס או שמא ראה הקב"ה שמאורי הגולה מועטים עמד ושתלן בתקופות שונות לענג בהם בני אדם ונאמר אמן

חברים, אם יימשכו הדיונים האישיים והלא רלוונטיים הללו אתחיל למחוק.

בהמשך לרמיזת עמנואל ופן יחוש שלא ירדו לעומק דעתו המעמיקה, אולי יבאר הרב מהו שאמרו בגמרא ביקשו לגנוז ספר משלי שהיו דבריו מיחזי כאחדות ניגודים שכתוב בשני פסוקים סמוכים אל תען כסיל כאיוולתו ואומר ענה כסיל כאיוולתו (וסוף דבר עיינו ומצאו הסבר). ואני לא הבנתי אף אם סותר דברי עצמו עדיין למה חשבו לגנוז כל הספר ולא לגנוז רק שני הפסוקים הללו או אחד מהם? הרי לפי השיטה הדורסנית הזאת שדבר פגום אחד פוסל את כל הספר צריכים גם לשקול לגנוז את הגמרא עצמה (ואת כל ההודעות של פלוני בן פלוני בכל האתר ולא רק בשרשור הזה)

אולי סתירה אומרת שבוודאי יש טעות ולכן הספר לא נכתב בנבואה או ברוח הקודש וא"כ לא יכול להיכתב לדורות. אבל לא יודע למה לגנוז ולא להשאיר אותו כמו שאר ספרים.

בס"ד כ"ד בכסלו תשפ"א

לשפ"צ – שלום רב,

נראה שבספר העומד להיכלל בכתבי הקודש כספר שנכתב בנבואה או ברוח הקודש – לא אמורות להיות סתירות, שהרי הרצון האלקי אינו נתון לשינויים, אם יש בספר סתירה שאינה ניתנת ליישוב, יש לחוש לאחת מהשניים: או שהספר הוא חכמתו של כותבו ולא נכתב ברוה"ק ולכן נופלות בו סתירות. או שבהעתקת הספר נפלו שיבושים.

כך או כך יש לחוש לכל הכתוב בספר, או שאינו ברוה"ק או שאינו מדוייק, ולכן ביקשו לגנוז ספר שנמצאו בו סתירות, כל עוד שלא נמצא לדבריו יישוב הולם.

בברכה, עמיעוז ירון שניצלר

לגבי 'ענה' לעומת 'אל תען' – היה מקום לומר ששתי ההדרכות הן צדדים להתלבטות. מחד ראוי לענות כסיל כאיוולתו כדי שלא יחשוב שניצח בויכוח. ומאידך לעונה עצמו נגרם נזק נפשי כאשר הוא יורד לרמת דיון נמוכה, ולכן יש התלבטות קשה אם לענות או לא לענות.

בגמרא התוו את 'שביל הזהב". כאשר מדובר בכבוד שמים יש לענות כדי שלא ייגררו השומעים אחרי טענות האיוולת. לעומת זאת כשהפגיעה היא רק אישית, ואדם רוצה לענות כדי להציל את כבודו – כאן גובר השיקול שלא לענות כדי לא לרדת לרמת דיון נמוכה, בבחינת 'בתר גנבא גנוב וטעמא טעים'.

זו גם הדרך בה נוקט בעל האתר. כאשר הדיון הוא ענייני – הוא רואה ב וטעם גם אם גולשים לטונים חריפים. אבל אם כל הדיון הוא התנצחות אישית – כאן המקום לעוצרו מכיוון שאין בדיון שום נפקות עניינית.

בברכה, עי"ש

יש"כ.
רק מה שאמרת כדי שלא יגררו השומעים אחרי טענות האיוולת, הפסוק אומר ענה כסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו, משמע אפילו להכהות את עיניו לחוד סגי. ובזה אני מבאר מה שאמרו אף אתה הקהה את שיניו, שלכאורה תמוה מהו "אף" זה, והלוא הרשע השואל לא הקהה שום שן שאדמה לו גם אני? אלא רצונם לומר אף אתה, התעבר בחרון אף ואש מפיך תאכל גחלים בערו, וממילא תקהה את שיניו. וזהו שאמר הכתוב אף בל נטעו אף בל זורעו אף בל שורש בארץ גזעם, וקראו להם גבול רשעה והעם אשר זעם.

בס"ד כ"ד בכסלו תשפ"א

לשפ"צ – שלום רב,

לשיטתך ש'אף אתה…' פירושו שתעמנה לו באף ובחמה – מה תאמר בתשובה לבן החכם: 'ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח' הגם לחכם צריך לענות באף ובחמה?

ולענ"ד ש'אף' הוא כפשוטו 'גם'. לבן החכם השואל כעניים – תענה גם אתה כעניין בדברי חכמה. ולעומתו לבן המקניט – תענה גם אתה בהקנטה.

כדאי לשים לב, שהמענה לבן המקניט לא נאמר לו ישירות, אלא בדברים שאומרים לבן שאינו יודע לשאול. יכול להיות שהסיבה לכך היא שהבן המקניט לא מחפש כרגע תשובה. החשששלנו שבלגלוגו ישפיע לרעה על תמימותם של אחיו הצעירים, התם וה'אינו יודע לשאול', ומולם עלינו להקהות את שיניו הנושכות של אחיהם המתריס.

הבן המתריס שומע את העקיצה המרומזת, והוא צריך להחליט האם הוא באמת לא רוצה להיות חלק מהכלל וללכת, או שבכל זאת הוא רוצה להיות חלק מהמשפחה ולשבת בשקט בלי להתריס ולהתסיס. אם תעמוד לו סבלנותו – וימתין עד לסוף ה'מגיד' – יזכה לשמוע את התשובה שייעדה לו התורה: 'זבח פסח הוא *לנו* אשר פסח ה' על בתינו במצרים', כולנו היינו במצרים 'צאצקעלאך' כמוך וגרועים ממך. שקועים היינו במ"ט שערי טומאה כמו המצרים, ובכל זאת חמל ה' עלינו והוציאנו משם. גם אותך 'יתפוס ה' בפיאות או בצ'ופ' ויוציא גם אותך יחד עם כולנו לחירות עולם.

בברכה, עמיעוז ירון שניצל"ר

ואם באנו לדרוש, נאמר 'אף אתה הקהה את שיניו' – תפוס אותו באף שלו ותמשוך אותו מהבוץ 🙂

פיסקה 4, שורה 4-5
… את התשובה שייעדה לו התורה: 'זבח פסח הוא לה' [לא המצאה שלנו…] אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל'. כולנו היינו במצרים 'צאצקעלאך' כמוך…

תיובתא דדרוש דידי תיובתא

מיכי,

‌אולי יש להבחין בין אחדות הניגודים לבין "אחדות הסתירות"? המושג השני הוא אכן נונסנס שבו שתי טענות שונות אומרות בו בזמן דבר והיפוכו. לעומת זאת אני תוהה האם המושג הראשון (אחדות הניגודים) חל בכלל על טענות… נראה לי שהוא חל על מציאות נפרדת מאותן טענות לדוגמה צמד הטענות "החלל קיים" ו"החלל לא קיים". מושג החלל (או ההיעדר) מחייב לוגית את הקביעות המנוגדות האלה. יש פה אולי פרדוקס אבל פרדוקס הכרחי. ובכל מקרה אני לא רואה פה סתירה.

עכשיו, אם הבנתי את קו החשיבה שלך אתה תטען (אני מצטט אותך מהזיכרון) שאין לנו כלים אחרים מאשר השכל כדי להתמודד עם "דברים" בעולם החיצוני. ממילא, אתה תגיד, שגם ההתייחסות שלי ל"דברים" (והחלל כדוגמה) מנוסחת במילים, כלומר בכלי העבודה של השכל. כביכול אני עצמי לא עומד במה שאני מתיימר לעמוד בו. אבל אם תטען כך אתה דן את עצמך להתבצר בעמדה האנליטית, שלפיה הכל לוגיקה ותו לא. מעין חזרה לפרמנידס ולטאוטולוגיות שהוא נלכד בהן.

היי

הקשתי על כבודו בעניין טענותיו, אך טרם זכיתי להתייחסותו. צירוף מקרים או פשוט חזרתו של גורלי העגום הישן והמוכר?

לא זכיתי להבין את ההבחנה,ולא את השאלה. אני חושד שזה אכן גורלנו העגום והמוכר.

במקום להסביר שוב אני מתמקד בדוגמה הקונקרטית שהבאתי לך אודות החלל.

טענה אחת: "החלל קיים"

טענה שנייה: "החלל לא קיים".

אני חושב שלא מדובר פה בסתירה בין הטענות הנל, אלא פרדוקס בלבד.

עד כאן מובן מה אני טוען?

הנימוק שלי הוא שבהגדרתו החלל לא "קיים" מעצם מהותו (הוא ריק).

מסכים/לא מסכים?

עכשיו אם אתה מסכים להגדרה זו, הרי עצם ההכרה באי קיומו מניבה מתוכה בהכרח, באופן דיאלקטי, את עובדת קיומו.

כדי להקל על ההבנה של הרעיון שלי תחשוב על כל עצם אחר מלבד החלל. אם אומר שבו בזמן:

"הבננה קיימת ולא קיימת"

הרי זו סתירה ברורה ולכן גם נונסנס. אין פה שום תנועה דיאלקטית בין קיומה ואי קיומה של הבננה (וגם לא יכולה להיות).

לא זה המקרה של החלל. שם הדיאלקטיקה הכרחית.

במחילה, אבל שוב כשאתה מנסה להסביר ולחדד אני מגלה עוד יותר שיש כאן אוסף מילים חסרות פשר.
החלל לא קיים בגלל שהוא ריק? לפי זה, גם הקופסה שלידי לא קיימת.
ואם הגעת למסקנה שהוא לא קיים, אז אי אפדר לומר בו בזמן שהוא כן קיים. ואם אתה אומר את שניהם זו סתם שטות חסר פשר.
מתברר שזה לא שלא הבנתי, אלא לא היה מה להבין. 🙂

תשמע, אני לא בדיוק יודע איך זה אצלכם שם בלוד, אבל בדרך כלל קופסאות הן ישויות הבאות עם דפנות. לכן קופסה, או כל עצם חומרי אחר (למען נוחות הדיון אתעלם כרגע ממעמדם של עצמים מופשטים, של אנרגיה וכו'), נתונים תמיד בחלל. החלל עצמו לעומת זאת לא נתון בחלל נוסף (מסדר שני). או שבלוד מצאתם בכז פטנט אחר..? אני מבין עס האנלוגיה השגויה שעשית שאתה לא רואה את זה.

בכא קל מאד לראות שמושג החלל איננו מוגדר פוזיטיבית אלא שהוא תוצר של הפשטה וסילוק של כל הישויות בתוכו. במובן הזה הוא "ריק" מוחלט. מכאן המהלך הדיאלקטי נראה לי מאד פשוט: עצם שמוגדר ככזה שכל קביעותיו סולקו ממנו הרי הגדרתו המהותית היא שהוא לא קיים (במונחים פרגיאניים אולי נתאר זאת כ"מובן" ללא "הוראה", לא סגור על זה)
אבל אם הוא מוגדר כלא קיים הרי ממילא הוא ממלא את התנאים ההכרחיים והמספיקים לאותה ישות שכן קיימת- זו הנקראת "חלל".

אם עדיין לא הבנת אולי תקפוץ לרמלה, בטח תמצא שם מישהו שיוכל להסביר לך. ?

כאמור, כצפי נתקענו שוב. אתה לא מבין מה שאני כותב. כתבת שהחלל הוא ריק ולכן לא קיים. לכן כתבתי שקופסה ריקה כן קיימת. כעת אתה מתקן ואומר שהחלל לא קיים ולכן הוא לא קיים. זו טאוטולוגיה תקפה אך כמובן שגויה.
טוב, מיצינו.

איזה דיון מרתק.
אהבתי את ההגדרות מחוץ לדיון, הגדרות על כלום, במלבוש של עוקצניות. חחח
כי איך אפשר לדבר, לתאר, לחשוב -כלום?!?
ועוד איזה כלום??? כלום ככח שמחבר שני הפכים/ניגודים/סתירות??? גם לא!!!!
כלום, שבשרשו הוא נושא את שניהם כאחד. שאין הבדל.

התבנית שלכם בדיון זה:
-טוענים הטוענים "אחדות ההפכים";
-מוסיפים ראשי תיבות של כלום מכלום;
-מוסיפים מילים בארמית שכאילו מקופלים במושגים הללו עולם ומלואו – אבל לא נוהגים תוכו כברו של אותו מושג עוד באותו המשפט;
-מוסיפים קצת ניוטון, מתובל בדיפרנציאל – כשלמעשה מדובר במספרים דמיוניים, שהם שורש מספר שלילי (אימג'נרי), ואולי מוסיפים קצת גל וחלקיק מתקיימים בסופרפוזיציה קוואנטית;
-ובתוך ומבין השורות מתבלים בקצת תיעוב עצמי (כי רעך הוא כמוך וכשאתה מתעב אותו מה קורה?) ותוך כדי מתחפשים בהפוסל במומו – בכדי להרשות לעצמכם לעקוץ את עצמכם;

מה קיבלנו?
מעטפת מרהיבה לדיון האמיתי ביננו – שהוא על כלום.
שלא ניתן לדבר בו כלל בשכל הפרימטיבי הרגיל זוכה פרסי נובל אשר מלא הספקות. אלא רק בשכל הניקנה, או שכל אמוני.

דיון על הסיבה הראשונה,
דיון על איך "עלה ברצונו" וגם בו זמנית לא-עולה ברצונו והוא לא כפוף לכלום גם לא לרצונו,
דיון על סיבתיות ואקראיות, ועוד הפכים טוב רע, נסתר גלוי וכולי
הוא דיון מוטרף המכיל בתוכו מה שנקרא "שגעון" לשכל האנושי.
שגעון – לא מתבטא רק בהקנטות אלא, גם בהקנטות, גם בהגדלות, גם להראות שוני ופער עצום בין הקנטות להגדלות, גם להראות שזה בשורש אחד (סתם סוגי יחס בין הבריות), וגם להפליג בשגעון עד המקום בו הפער, השוני בין: השוני היחסי בין הקנטות והגדלות, לבין החיבור ללא הבדל בין הקנטות להגדלות – הוא כלום.

ועוד יותר!
שהאדם תוך כדי דיון על אחדות ההפכים, על כלום, יסכים לראות בעצמו בו זמנית את חלקיו.

ואעיד על מה שמצוייר ומדומיין שהיא 'האני שלי', (עליה אין לי גם באמת מושג אמיתי רק מה שאני רואה בתפיסת המציאות שלי)
שהאני שלי, ברגע זה ממש, וגם עכשיו, וגם עכשיו:
אני גם רק טיפשה, ואני גם רק חכמה, וגם הפער בין הטיפשות שלי לחוכמה שלי עצום אינסופי, וגם הטיפשות והחוכמה שלי זהות לחלוטין ללא פער- פער אפסי, וגם, הפער העצום האינסופי והפער האפסי – הם בעצמם אותו דבר, בשורש.

אז…
זה חברים, מה שנקרא שגעון המוזיקה.
ולא הייתי טורחת לכתוב, אילמלא תבנית הכתיבה שלכם שחוזרת על עצמה!!
בדיון הכי חשוב עלי אדמות, וגם הכי נונסנס עלי אדמות, וגם הפער בין הכי חשוב לנונסנס הוא אינסופי, וגם אפסי – וגם בשורש, אינסוף ואפס ננשאים מאוחדים.

שיהיה
בהצלחה-בכשלון
כי מרוב הצלחה נכשלנו, ומרוב כשלון הצלחנו,
ומה ככ רע בכישלון? ומה כזה טוב בהצלחה??
ושיעורי בית למי שרוצה ולא רוצה,
לקחת: הצלחה וכישלון, ולתאר אותם לפי מה שמוסבר כאן.

נעים להכיר, ולא נעים להכיר,
לימור.

לימור יש פה טענה כלשהי? כזו שאפשר לנסח במשפט או שניים, רצוי פשוט.

חס וחלילה חס ושלום – טענה? במציאותו יתברך הכל שלם מושלם גמור ומתוקן מקדם ובדיעבד, מראשית ומתכלית.

יש כאן לוח דיגיטלי שדרש התייחסות לאחדות ההפכים,
התייחסתי ושאלתי:
האם מישהו כאן, יכול לקחת שני הפכים, כדוגמת הצלחה-כישלון – ולהציג אותם בשורשם המאוחד.

ואף רמזתי שהתשובה בגוף ההודעה.
ואם תהיה דרישה, ואך אחד לא יביא לשורש המאחד את ההפכים – אענה ואשתף כאן תשובה לשאלה שאני שאלתי 🙂

יש כאן גם הומור דורון,
הרבה הומור. צ.ח.ק, אז יתמלא שחוק פינו,
באור האהבה שבדעת.

ואם תרצה,
אתייחס לכובד ראש אל מול הומור:

כי יש גם רק כובד ראש, ויש גם רק הומור, ויש פער אינסופי בין קצוות אילו, ויש גם פער אפסי בין קצוות אילו, הם מאוחדים בשורשם – וגם!! אין הבדל בין פער אינסופי לפער אפסי. הכל אחד. הכל שווה כששיוויתי אותו לנגדי תמיד. "לא שיניתי". אחד.
הכל אחד דורון 🙂
כל אהיה אשר אהיה,
מאוחד.
גם דבר והיפוכו 😉

ל.

אההה… למה לא אמרת קודם?

ואם אין תופעה כזו 'קודם'-
והזמן הוא הווה, הויה,
וכל ההיסטוריה שלך, הרצונות שלך, המחשבות שלך, הרגשות שלך – מובחנים בך כרגע. ללא יכולת בחירה.
נחמד לא?

ואם כן יש תופעה כזו 'קודם'-
אם כבר יש לפני הבריאה ואחרי הבריאה,
וזה רק כמספר דמיוני – בכדי לעזור להבין מה זה רצוא ושוב.
וכבר אמרתי קודם, על אחדות ההפכים שגם הדיון הכי חשוב עלי אדמות לחלקת אלוק אוור (אם יש זמן ומקום) וגם נונסנס.

אז מהי תשובתך?
איך הדבר הכי חשוב הוא גם נונסנס, איך הם אחד?
או איך כשלון והצלחה הם אחד?
או איך יש משהו ואין משהו הם אחד?

וכל זה, לפי הנחות יסוד:
1. שכולם מכירים כאן את שמע ישראל. אחד.
2. אין עוד מלבדו.
3. שבאתם לכאן לעשות דחקות וגם להיות רציניים ואין הבדל.
4. זהו דיון על אחדות ההפכים, לכן כל טענה לא יכולה להיות דבר ללא היפוכו, דוגמא: "למה לא אמרת קודם?" עומד בזכות ההגדרה ההופכית נגדית שלו: "למה את לא אומרת אחכ?" או "למה כן אמרת רק עכשיו?"

אזהרה:
מי שמתעסק בפנימיות באחדות ההפכים הוא לא פחות ממשוגע הכי שפוי, והשפוי הכי משוגע.

"לא לבעלי לב חלש כביכול לכאורה:)" לכו תתחזקו בהבנה: שהלב שלכם גם רק חזק, וגם רק חלש, וגם יש הבדל בין חזק לחלש, וגם אין הבדל בין חזק לחלש – וגם אין הבדל בין יש הבדל לאין הבדל – הכל מתאחד באחד.

אז מה רע בלהיות משוגע? מה ככ טוב בלהיות שפוי?
לאן כל השפיות הדיכוטומית טוב ורע מובילה אותכם? מה עם קצת שגעון של החלל הפנוי? זה לא כזה נורא אם באמת מבינים. אם באמת מבקשים אמת לאמיתה.
האמת מתירה את הספקות, את ההגדרות החלקיות השקריות,
וזאת לא דיאלקטיקה,
ולאמת אין שבילים כלל,
ולאמת גם יש שבילים,
ואם לא מצאת, תלך בשביליי עצמך, בשבילים הפנימיים שלך –
כי הדרך היא התכלית.
הדרך על דרך האמת.

קומפרנדה???

יש מצב שאני לא באמת בדיון על אחדות ההפכים הא? אז מה 😉

וואלה! עשית לי סדר בראש. קניתי. ד"ש לשאר החבר'ה במחלקה.

בכיף.

"הם" גם מוסרים דש,
ו"הם" גם לא מוסרים דש בחזרה – כי הם לא אך ורק "במחלקה" רחוקים מהרחוקים, מבודלים מהנבדלים 🙂 "הם" בכל מקום, קצת רדומים. אז מה.

וגם כביכול לכאורה "קנית", וגם "לא קנית".

ואתה גם יכול לא להגיב ולשבת בפינה להמשיך לישון, ואף על פי כן, הגבת.

האם אתה מבין את עצמך מספיק בכדי להבין למה הגבת??

אעזור לך לענות על דרך השלילה:
– לא הגבת מתוך הבנתך את האחדות.
– לא הגבת עם הפרספקטיבה ההופכית של טענתך.
– לא הגבת מתוך הבנת הסדר של עצמך.
– לא הגבת מתוך חירות.
– לא הגבת מתוך שעמום.
– וגם לא הגבת כי אתה אחראי כאן על משהו 😉

אז למה כן הגבת דורון? למה אתה לא סותם כמו שאר הרשומים כאן? מה אתה רוצה? ולמה יש לך רצון לרצות דברים? מאיפה הרצון לרצות נובע? למה אתה ככ מפחד מהמחלקה שרק מוסר דש? למה אתה חושב שאתה רק "קונה ומוסר דש" אולי אתה לא קונה כלום? ואם באמת קנית מה עם העברת התשלום?? אתה מבין כמה שילמת לי?
ואולי, רק אולי, אתה יותר קרוב למחלקה משנדמה לך, כך שכשאתה מדומיין שאתה "מוסר דש" מרחוק זה ככ מצחיק וחמוד מצידך. מתוק אמיתי 🤣

איזה כיף, מרוב הכבדות קצת נונסנס, מרוב הנונסנס נולד קצת שכל ישר.

🎭