דמיון ספרותי בין עלילות בעל וענת לסיפורי המקרא
שלום הרב,
נתקלתי בערך על עלילות בעל וענת וראיתי שם מספר דברים שמזכירים את סיפורי המקרא:
- מפלצות הים הנוראות : התנין הגדול, לווייתן פתן בריח, ופתן עקלתון – ספר ישעיהו, פרק כ"ז, פסוק א': ”בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם“. גם וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים, וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם
- ענת ממהרת לעוף לפסגת צפון ומבשרת לבעל שרצונו התקבל, והוא יכול להתחיל בהכנות לבנות לעצמו בית – בית ארזים ולבנים, המחופה בזהב, כסף ואבנים יקרות.
- כושר-וחסיס לוקח מארזי הלבנון המובחרים, ומדליק אש במשך ששה ימים כדי להתיך את הכסף והזהב ולהפכם ללבנים ומטילים. ביום השביעי, הארמון העשוי מארזים, כסף וזהב מוכן באורח פלא.
- לאחר סיום הבניה, עורך בעל מסיבה מפוארת של בשרים ויינות אליה מוזמנים האלים ובהם גם שבעים בני אשרה. (שבעים בני יעקב, שבעים זקנים)
- ענת זובחת סדרות של שבעים בעלי חיים שונים: פרים, צאן, איילים, יעלים ויחמורים. (מקביל לשבעים הפרים של סוכות)
- ענת פוגשת את מות, אוחזת בו, מבקעת אותו בחרב, זורה אותו בכברה, שורפת אותו באש, טוחנת אותו ברחיים, וזורעת את פירוריו בשדה ואת שאריותיו אוכלים העופות. (וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל)
- האלה ענת מתרחצת בטל השמים ושמן הארץ. בברכתו של יצחק ליעקב, הוא מברך אותו ב"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ:"
זמן כתיבת העלילות כנראה קדם למתן תורה (אך לא לסיפורי האבות). האם לדעתך יש משמעות כלשהי לדמיון הזה? או שאולי זה דמיון מקרי?
זה עלה כאן לא פעם. לדעתי אין לו הרבה משמעות. יש אפשרות שהם לקחו מאיתנו או שגם הם וגם אנחנו לקחנו ממקור קדום. חלק מהדמיונות הללו די מפוקפקים כשלעצמם. למשל 7 בעיניי אינו דמיון.
בוא ניקח לדוגמא את סעיף 6. השאלה אם משה נקט בפעולות של שריפה, טחינה, זריה והשקיה באמת באופן היסטורי, או שהפסוק הזה נוקט במבנה ספרותי שלקוח ממקור קדום כפי שאמרת ואז אין הכרח שמבחינה היסטורית הפעולות הללו באמת קרו כפי שמתואר בפסוק.
בהחלט ייתכן וגם ייתכן שזה היה עונש מקובל טז. אבל למה זה חשוב?
אני חושב שאם הדברים לא קרו באופן היסטורי, אז יש מקום להתבונן בכוונת המשורר בבחירתו את המבנה הספרותי הזה.
למשל לגבי הפסוק בבראשית, נראה שהכותב ניסה להתפלמס עם סיפור הבריאה האוגריתי ורצה להוציא מהתפיסה שהתנין הגדול הוא יצור בעל יכולות של אל, ולהורידו למדרגת שאר בעלי החיים. אחרת, נראה תמוה שהפסוק יציין את הפרט לפני הכלל (התנינים הגדולים הם פרט בתוך בעלי החיים הימיים).
בס"ד יום ד' לסדר ושרף את הפרה לעיניו תשפ"ב
לאורן – שלום רב,
הסיפורים המיתולוגיים על אלילים המרביצים ומגסחים זה את זה, מזכירים את מעשיו של אברם העברי ששבר את הפסילים בחנותו של אביו, בספרו שהיתה מריבה ביניהם והם היכו שברו זה את זה. אולי אברם כתב (במסגרת 400 ספריו נגד האלילות שמזכיר הרמב"ם) סאטירות המגחיכות את האלילים ע"י תיאור מריבותיהם הקטנוניות. ייתכן שמה שכתב כ'ליצנותא דע"ז' התקבל על ידי חלק מקוראיו ברצינות.
בברכה, ד"ר קיילאס אודלסון, אוניברסיטת אסגארד
גם בדורנו ידועות השפעות אליליות על עולמה של היהדות. כך למשל באתרא הדין יש עורך המכונה 'אורן', בהשראת עובדי האלילים שעליהם נאמר: 'נטע אורן וגשם [=בעל] יגדל'. וכן נודע הסופר יהונתן גפן [כשמו של שליחו של הבעל] שכתב ספר: 'דברים שענת אוהבת במיוחד. אף שמעתי על אישה שנהגה להעיר את בעלה בקריאה: 'הבעל עננו, הבעל עננו!' 🙂
ולגבי מה שכתבת ש'התנינים הגדולים' ירדו מ'גדולתם' כאויבים הקבועים של האלקים לדרגת נבראים שהבורא משחק בהם 'לויתן יצרת לשחק בו', ובמקום עולם מלחמתי – ברא אלקי ישראל עולם הרמוני ופסטוראלי, שרק חטאו של אדם קלקל אותו.
ירידה קשה ספגו גם השמש והירח, המכהנים פאר כאלילים ראשיים בכל פנתיאון המכבד את עצמו, בעוד שסיפור הבריאה מורידם לדרגת 'פנסים' שמקומם בין הצומח לחי (שהשמש מהווה המתווכת ביניהם בתהליך ה'פוטוסינתיזה', כתיאורם של חרטומי דורנו).
בברכה, שמשום-אוכין הלוינגארדי
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer