האם האופטימיות קשורה לדת
שלום!
יש בעולם גישות אופטימיות ופסימיות. הגישה האחת אומרת שחיי האדם בעולם הזה הם סבל ומכאובים, והגישה השניה אומרת שהחיים הם טובים בסך הכל.
בעולם הדתי של היום, התפיסה האופטימית נתפסת כ"דתית". גם בעיני רבנים רבים, גם בעיני דתיים, וגם בעיני הרבה אנשים על כל הרצף, גם חילוניים מוחלטים – האופטימיות נתפסת כתופעה דתית, ואפילו כמשתייכת (לפחות קורלטיבית) לאגף הדתי-ימני-שמרן.
זה אמנם נכון שהגישה הפסימית הדתית גם היא מניחה שיש עולם הבא שיפצה על הסבל בעולם הזה (הרמב"ם למשל דגל בגישה האופטימית, בספר מו"נ, ואילו רמח"ל בתחלית מסילת ישרים מציג את הגישה הפסימית כנימוק לזה שמטרת האדם היא העולם הבא), אבל האם אכן מדובר בקשר מהותי או באבולוציה אקראית של תפיסות שהתגבשה לניהיליזם ודכאון במדינת תל אביב ואילו בעיר בני ברק צהלה ושמחה? האם באותה מידת סבירות, העולם החילוני היה יכול להיות האופטימי והעולם הדתי שרוי בדכאון עמוק? האם יש לקשר אדם שרואה את חציה המלא של הכוס, לרקע הדתי שלו, או שמדובר בקורלציה אקראית?
מה שכינית כאן "גישות" אלו אמירות שעוסקות בתחושה ולכן שייכות לפסיכולוגיה ולא לתיאולוגיה או הגות. אתה בעצם שואל מדוע אנשים דתיים חשים טוב בעולם? זו שאלה לפסיכולוגים, ולכן בעיניי שאלה לא מאד מעניינת. השאלה המעניינת והרלוונטית היא האם האמונה נכונה או לא. זה מה שיקבע את יחסי אליה, ולא התחושות שמתלוות אליה במישור הפסיכולוגי. אם היא נכונה אז יש לאמצה גם אם המאמינים חשים זיפת, ואם היא לא נכונה אז אין לאמצה גם אם היא נותנת תחושה מופלאה.
תודה
שאלת התחושה אכן שייכת לתחום הפסיכולוגי.
לגבי השאלה העובדתית – אני לא בטוח שהבנתי את המענה, הרי כאשר אדם סובל אבל לא סובל בכל סבל אפשרי, הוא תמיד יכול לבחור אם להתמקד בחוויות הטובות או הרעות. אם העובדות הן שהוא חולה אבל יש לו משכורת גבוהה, יש לו ילדים בריאים אבל איבד את המשרה שלו – זאת לא שאלה עובדתית אלא שאלה של גישה.
השאלה שלי אמנם לא שייכת לתחום התיאולוגיה במובהק, אבל כן למישור ההגותי – האם ההגות הדתית מעודדת אופטימיות (במידה הראויה? במידה של הטיה לא רציונלית?) או שמדובר בקשר אקראי.
להמחשה – בטורים מסויימים הרב מציג את השאלה האם יש קשר בין דתיות לימניות פוליטית (או תפיסה לאומית), או שמדובר בקורלציה שנוצרה בגלל מאפיינים של הקהילה הדתית והימנית בדורנו.
השאלה שלי היא האם יש קשר בין הגישות האופטימיות ("אני נושם – ברוך ה'", "קמת בבוקר – כל השאר בונוס", "עשיר הוא מי שיש לו ע'יניים ש'יניים י'דיים ר'גליים") לדת, או שמדובר בקורלציה אקראית.
אני חוזר ואומר שבעיניי אלו לא "גישות" אלא תחושות. הבחירה במה להתמקד היא בחירה פסיכולוגית. לכן זה לא דומה לימניות ושמאליות שאלו עמדות הגותיות-אידאולוגיות.
אין מי שלא ממליץ על אופטימיות, דתיים או חילוניים. זה בריא וטוב לחיים. בפועל יש אופטימיים ויש שלא, וזה כנראה נעוץ בפסיכולוגיה. לכן איני מבין על מה הדיון.
אם באופן עקבי נגלה שדתיים הם אנשים אופטימיים/מאושרים יותר, אפילו שאופטימיות ושמחה הן "רק" תחושות ולא גישות, סביר יהיה להניח שזה לא קשור רק לפסיכולוגיה האנושית, משום שהחלוקה בין דתיים לחילוניים צריכה להיות לא רלוונטית לנושא. כנראה שיש משהו בדת שגורם לכך.
ואז נשאלת השאלה האם זה משהו מהותי בדת שגורם לכך (למשל תיאולוגיה או הגות), או תולדה של כל מיני עניינים סביבתיים -חברתיים. זה לא סותר (ולא קשור) לשאלה האם האמונה נכונה או לא. זו שאלה נפרדת.
מה זה הוסיף? זו בדיוק הייתה השאלה המקורית. כעת אחזור ואומר שאת השאלה הזאת יש להפנות לפסיכולוגים/סוציולוגים והיא לא נראית לי מאד מעניינת (כמובן עניין של טעם אישי).
החיים מחולקים למחריד ואומלל.
המחריד זה החולים הסופניים וכדומה. האומללים הם כל השאר.
מי שהתמזל מזלו והוא אומלל צריך להודות על כך.
בס"ד ז' בכסלו פ"ב
האופטימיות נגזרת מהאמונה. אם הכל מקרי – הרי אין שום סיבה לקוות דווקא ל'הפי אנד', הרי כשם שיכול לקרות מקרה טוב – כך יכול לקרות מקרה לא טוב.
לעומת זאת, כשמאמינים שיש 'מנהיג לבירה' – יש להניח שבורא העולם יעזור לעולמו להגיע להגשמת הייעוד הטוב שבבריאה. ועוד יותר מתבקשת האופטימיות למי שמאמין במקרא, המלא בהבטחות מפורשות שהגלויות והמשברים הם בבחינת 'ירידה צורך עליה'.
בברכה פדהצור פיש"ל הלוי פרי-גן,
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer