האמונה בעולם הזה ובעולם הבא ובתחיית המתים

הרב לא לומד תנ"ך אז הוא לא יכול להגיד לך מה כתוב בתנ"ך.

לא התכוונתי לזה 🙂
כפי שכתבתי כמה פעמים בעבר, אני טוען שגם אם משהו כתוב בתנ"ך, הוא נתון לכל כך הרבה פרשנויות שקשה להוציא ממנו עמדה ברורה בנושא כלשהו. אם "עין תחת עין" הופך לממון, ואם "לעולם" של עבד נרצע הופך לעד היובל וכו' וכו', אני לא רואה כיצד פסוקים ביחזקאל שמדברים על תחיית המתים לא יכולים לעבור פרשנות שמדובר במטפורה. לכן להערכתי קשה להוציא מהתנ"ך עמדה ברורה בנושאים כאלה ובכלל. וזוהי כמובן גם הסיבה מדוע איני רואה טעם רב בלימוד תנ"ך. מדוע לעסוק בטקסט שלא מלמד אותי אלא את מה שאני חושב מעיקרא?!

אתה לא יכול לטעון שישנם עיקרי אמונה שהם המצאה מאוחרת כפי שטענת (מה שהזמין כמובן את השאלה למעלה) מבלי להניח שיש לך גישה ישירה לטקסט הראשוני שבו על פי טענתך עיקרי אמונה אלו לא נמצאים (ותהי גישה ישירה זו באשר תהי – פילולגיה שמית, דקדוק או ניתוח ספרותי). בלי גישה ישירה זו הטענה כאילו עיקרים אלו הומצאו בתקופה מאוחרת פשוט בטלה. כיון שאתה טוען שאין לנו גישה ישירה לטקסט כי כל אחד מכניס בו מה שהוא חושב מעיקרא עולה השאלה אז מניין אתה טוען שהם המצאה מאוחרת? מהאינטואיציה?

לשואל, בוודאי התכוונת לספר דניאל (לא יחזקאל): ורבים מישני עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לדראון עולם….ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין
והוא לא רמז אלא מקור מפורש לא פחות מדברי חז"ל עצמם (אם כי הוא לא מתקופת בית ראשון כמובן).

בעניין העולם הבא, בזמנו רציתי להוסיף לערך בויקפדיה קצת מקורות בעניין, אך אם הזמן לא היה לי פנאי ולאט לאט ירד גם איתו החשק… אני זוכר בזמנו שהיה לי בפלא' תצלומים בעניין זה מכל מיני ספרים שלא הספקתי להוסיף לדבר (אך הוא נשבר).
ממה שזכור לי לקחתי את מרבית הדברים פה מיהושע ענבל מספרו על התושב"ע, אך גם מעוד אנשים וספרים. לעיתים ציינתי ממי לקחתי.

התורה כמעט ולא מדברת על מה שקורה לאחר המוות, אך עם זאת היא אף פעם לא שוללת חיים שלאחר המוות. קיימים לאורך התנ"ך איזכורים רבים מאוד הרומזים לכך.
1. סיפור היצירה בבראשית מציגה השקפה דואליסטית " וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה." (בראשית ב',ז') בהינתן להבנה זאת ממילא סביר להניח שכשם שגוף האדם חוזר לאדמה הנשמה חוזרת למקורה. וכך הפסוק בקהלת מעיד על השארות הנפש לאחר המוות. כדבריו "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת י"ב ז').
2. מסיפור חנוך ניתן להניח שקיימת מערכת בה מתקיימות הנשמות בשמיים "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים." (בראשית ה', כ"ד). כך גם רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ ברמה (ירמיהו ל"א). אליהו עלה בסערה השמימה (מלכים ב' ב', י"א) ומלאכי מתנבא שלעתיד לבוא אליהו הנביא ,שהסתלק מעמ"י מאות שנים קודם לכן, ישיב לב אבות על בנים "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא." (מלאכי ג', כ"ג). דוד מתבטא כי בעוד שהוא יפגוש את בנו לאחר מיתתו. בנו ,לעומת זאת, לא ישוב אליו בעודו חי (שמואל ב' י"ב, כ"ג).

3. הקדמה למושג "עמיו" ו"כרת"."אֲנִי֙ נֶאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶ֨ל־הַמְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַֽחִתִּֽי" ראה את דברי רש"י והגשת ה-רש"רה שם.
ממילא הפשט מהפסוק "הנגדי" "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ " וכד' הוא כריתה מחיי הנצח
וכן נאמר בעניין כרת במילה על הרמב"ם וגו' (י' אליצור)

3. נאמר על האבות – אברהם, יצחק ויעקב, ועל אישים נוספים שהם "נאספו אל עמם" גם במקום בו הם אינם נקברו עם אבותם (בראשית כ"ה ח', כ"ה י"ז, ל"ה כ"ט, מ"ט כ"ט, מ"ט ל"ג, דברים ל"ט נ'. מלכים א׳ א׳:כ״א ועוד רבים.)
כך למשל נאמר למשה "וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ: כַּאֲשֶׁר-מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ, בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו." (דברים ל"ב , נ') כל הביטויים הללו מראים שתמיד הייתה קיימת בעם ישראל האמונה בחיים אחרי המוות. המוות לא היה להם אלא איחוד עם האבות או עם בני העם שכבר הלכו לעולמם, וכולם מתאחדים בעולם האמת. הביטוי 'האסף' פירושו להביא דבר אל מקומו האמיתי, אל מולדתו, והביטוי "האסף אל עמיו" מראה איפוא שעולם האמת נחשב למולדתו האמיתית של האדם.
4. כהנגדה לצירוף כ"וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו", העונש אשר בא על מי שעובר עבירות מסוימות, הוא — ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ״ (במדבר ט"ו ועוד רבים) ופירושו שהוא לא יתאחד עם בני עמו לאחר המוות. ומן הראוי לציין שעונש זה מוסב על פי רוב על הנפש (שמות יב, ט״ו:י״ט, ל״א:י״ד, ויקרא ז׳:כ׳ ועוד רבים.) בעוד שאין הנפש מוזכרת בביטויים על עצם המוות האמורים לעיל. וייתכן שזה כך, משום שבעונש נפגעת דווקא הנפש, בעוד שהגוף נאסף בוודאי בקבר אבות. ״נאסף אל עמיו״, לעומת זאת, הוסב בתחילה על הגוף והנפש גם יחד.
5. איסורי העלאה באוב ודרישה אל המתים השזורים לאורך התורה והנביאים, מראים בעליל כי האמונה בהישארות הנפש הייתה נפוצה בזמנם. כפי שנאמר בספר ויקרא (כ,כ"ז) ובדברים (י"ח,י') "לֹא יִמָּצֵא בְךָ … וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.".
6. בספר שמואל פרק כ"ח מתואר כיצד שאול מבקש לדבר עם שמואל שנפטר כבר. דבר זה מראה בבירור על האמונה הבסיסית הרווחת בתקופת שאול ,מלך ישראל, בקיום נפשו של שמואל. יתירה מכך, שמואל מתגלה אליו, ואף מדבר איתו. (מעניין יהיה לציין ששמאול העולה באוב מתרעם לשאול "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי " הרי שהוא נמצא במקום שטוב לו שם.)
7. אביגיל אמרה לדוד בספר שמואל א' (כ"ה, כ"ט): " וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע." ויש המפרשים שראו זאת כקיום נצחי רוחני לעומת עונש הרשעים.
8. בספר מלכים נאמר (פרק כ"ב, כ"א) "וַיֵּצֵא הָרוּחַ, וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה, וַיֹּאמֶר, אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ" רואים פה בקיומה של רוח ופועלותיה והקשר שלה עם האלוקים ובנבואה גם לולי הגוף.
9. בספר במדבר פרק כ"ג בלעם מייחל לכך שיזכה למות כישראל ואחריתו תהיה כמוהם. רואים מפה בבירור תפיסה שמשתמעת בה האמונה בעולם הבא. "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ. "
10.נראה ממזמורים מסוימים בספר תהלים טענות מובהקות על שכר ועונש שיקרה לעתיד לבוא כהגדה למעשי הרשעים, למשל במזמור מ"ט ,)וכך גם יכול להשתמע ממזמורי ע"ג, ט"ז). וכך גם בסוף ספר קהלת פרק י"ב נאמר "יג סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם. יד כִּי, אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל-נֶעְלָם: אִם-טוֹב, וְאִם-רָע."
11. יש הטוענים שבחלק מהמקומות פירוש המילה שאול הוא גיהינום, וכך אולי משתמע מהנאמר בספר משלי " אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת : אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל… אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת י"י כׇּל הַיּוֹם…. כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת."
11. ייתכן לפרש חלק מפירוש המילה "חיים" ו"מוות" שבתורה כחיים ומוות של העולם הבא, כפי שייתכן ומשתמע מתהלים ט"ז (י') "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת. תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח." וכך גם ניתן לפרש את ציווי התורה כדעת התרגום "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה. " (ויקרא י"ח ה') . ולהפך כפי שנאמר ביחזקאל י"ח על גמול לכל אדם כפי מעשיו " "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת".
12. קיימים פסוקים בהם רואים שנשאר זכר לצדיקים לפני ה' וזיכרון רע לרשעים. למשל נאמר במשלי י' ז' "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.". וכן הבקשה שהקב"ה יזכור סנלבט על מעשיו הרעים "יד זָכְרָה אֱלֹהַי לְטוֹבִיָּה וּלְסַנְבַלַּט כְּמַעֲשָׂיו אֵלֶּה, וְגַם לְנוֹעַדְיָה הַנְּבִיאָה וּלְיֶתֶר הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ מְיָרְאִים אוֹתִי."
13.
14.
תחיית המתים
לסיכום,
חשוב לזכור שבצירוף הראיות השונות כן מסתבר לטעון שאכן האמונה בשכר ועונש שלאחר המוות היא הסבירה והמתבקשת.
1. שכר ועונש היתה אמונה נפוצה במזרח הקדום ולכן לא בלתי סביר שהיא גם אצלינו. לדוגמה ספר המתים המצרי.
2. יש כמה פסוקים שרומזים על זה, גם אם ניתן להתווכח על פרשניות של חלק מהפסוקים, סוף כל סוף כאשר הצלבת הפסוקים + המסורת+ הסברא וכו' מצתרפת לפרשנות מסויימת שנכנסת בקלות לפשט הפסוק ראוי לקבל אותה.
3. מסברא הגיוני להניח שיש דבר כזה – שכר לצדיקים שעושים רצון ה'. ועונש לרשעים כמו היטלר ימ"ש. ועיין במאריכים.
4. זו המסורת ואין סיבה לדחות אותה בוודאי בשקלול הנתונים הנוספים.

נ.ב
בסעיף 3 כתוב בצורה לא נכונה ומבולבלת. כתבתי אותו בזמנו לא נכון. אומנם. מסתבר שעונש כרת הוא עונש בידיי שמים ולא בידי אדם כפי שהאירכו הפרשנים, אך ישל"ע האם הכוונה היא כריתה מהעולם הבא או מהעולם הזה..
(גם האיזכור מי' אליצור היא לא מדוייקת)
ויש יותר מקום להרחיב בנושא זה.

שוב פעם טעות, ראיתי שיש שתי סעיף 3. אז התכוונתי לסעיף 3 ראשון.
אני מניח שכמות הטעיות בדרך ובתוכן הכתיבה פה מסבירה מדוע הפסקתי לכתוב על נושא זה….

י"ד יקירי, לא טענתי שיש כאלה אלא שיכולים להיות כאלה. מה שכתבתי הוא שאיני בטוח שהעיקרים כולם הם מסורת ולא המצאה מאוחרת. את זה מותר לי לטעון? תודה.

"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"
המקור לאמונות הללו קדום כמו העבודה זרה.

גלעד: בסיפור חנוך לא מוזכר עולם הבא (לפחות על פי בראשית). אם אתה מתכוון לספר חנוך, אז הוא מאוחר מאוד ואכרוניסטי. לא קשה לראות שהוא בעצם ספר פסאודו אפיגרפי. הוא אפילו אסור בקריאה לפי חז"ל. יותר מכך אפילו הנוצרים לא לקחו אותו כספר מקודש. התיאורים של האל שם מאוד מוגשמים.

בקשר ל3: לא מסכים בכלל. קודם כל המילה "נפש" בתנ"ך פירושה "חיים", ולא נפש במשמעות של היום.
שים לב שכל מקום שבו מוזכרת המילה "נפש", כמו גם נשמה, מדברת על חיי האדם.
אולי המילה רוח, מתכוונת לנפש במשמעותה הנוחכית, כמו "והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה".

"ונאסף אל עמיו" או ו"ישכב עם אבותיו" הינו תיאור התואם לריטואל הקבורה במזרח הקדום, ואינו נוגע במאומה לעולם הבא.
הפרשנויות שמפרשות כך מאוד מאוחרות ומאוד פרשניות. אגב, פרשנות הרמב"ם יותר מתבססת על תפיסת אריסטו מאשר לפסוק מפורש, התאחדות של השכל עם הלוגוס.
ועדיין כפי שניתן להבין מדבריו הרמב"ם לא לגמרי סגור על תפיסה זו.

"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב"

כלומר, על פי התורה גן העדן היה בעבר ואחרי החטא האדם נענש. אנחנו בגיהנום. 🙂

יואב, צר לי אך מהפסוק נראה להדיא לא כך. הפרשנות הפשוטה היא הטענה הדתית בוודאי בצירוף המושג "עמיו" שהכוונה בד"כ היא לבני משפחה מהדור הקודם.
האסיפה היא לא הקבורה. "הנשמה" היא זאת שמצתרפת לדורות הקודמים.

מחילה כולכם דנים כאן על עולם הנשמות הקיים בהווה במקביל לעולם הזה, בעוד השואל דיבר על העולם הבא – שיבוא לאחר העולם הזה בעתיד. ובכן עולם אוטופי שכזה הוא היעוד האוניברסלי של כל נבואות הנביאים- זהו העולם בו לא יהיו מלחמות ומעדנים ימצאו כעפר ונשוב למציאות גן העדן בו ילדים משחקים עם נחשים ללא מורא. אמנם זה לא קשור בתחיית המתים כמובן.ללא ספק החידוש של תחית המתים הינו יהודי באופיו ויותר מורה על צורת הקיום של המאמין בהווה ממצב הצבירה הפיזי שלו בעתיד: אדם שמאמין שישוב לחייו אלו פהנעם כל מומיו ומשפחתו וכו' מוקיר ומעריך את החיים כאן ועכשו כי הם כל עולמו. בזה ובבא. התורה צצה בתוך תרבויות שכולן האמינו בעולם הנשמות וקידוש המוות. היא איננה מתנגדת לכך ומכאן שברור שמאמינה בקיום מציאות זו. אך שתיקתה מעבירה את המוקד לחיים מוסריים כאן בעולם הזה ובמשפחתיות – שההיאנהירושה האמיתי (ע' א' סמט על בנות צחפחד) . ומכאן שרעיון תחיית המתים הינו נבעיה עקבית מהשקפות אלו. לאמר: אם יש חיים אחרי המוות הרי שהם בדיוק כמו החיים שלך פה. אז תשקיע – פה.(ועיינו בקומיקס המוצלח קמיקזה של האחים חנוכה שכל כולו תיאור אורחם ורבעם של המתאבדים במועדון שאחרי המוןת. כולם ממשיכי

המשך – ממשיכים חייהם כמו בעולם הממשי כשההבדל היחיד הינו מקום הצלקת של אירוע ההתאבדות.קיצר. מאמר חשוב כתב על כך בעבר שלום רוזנברג וכן מאריך בדברים משה רט באתרו "מיסתוריון"

גלעד, מהפסוקים אין שום זכר ל"נשמה" או "נפש" (לפחות לא במובן שלה היום). שים לב שכל האזכורים של "נפש" או "נשמה" מופיעים רק במשמעות של חיים. לעומת זאת המושג "רוח" מוזכר במשמעות של נשמה כפי שמובנת בימינו.
שים לב שאפילו בסיפור שאול ובעלת האוב מה שהועלה זה רוחו של שאול ולא נפשו או נשמתו.

"ונאסף אל עמיו" תואם בדיוק את טקס הקבורה העתיק במזרח הקדום. בתחילה המושג התכוון ללקבורה פיזית, עד שבמהלך ההתפתחות הטבעית השפה תיאר מוות ללא אספה פיזית (בדומה להרבה מילים ומשפטים ששינו קצת ממשמעותם המקורית ומשתמשים בהם ביום יום).

שים לב ל"וכל הדור ההוא נאסף אל אבותיו" האם כולם היו צדיקים וראויים לעולם הבא?

אני מסכים שיש לדון על ניגודיי המילים של "נפש" "נאסנשמה" "רוח" וכד'. אבל בכל אופן, אין שום ספק שכאשר יש פשט מסויים אז הפרשנות תילך לכיוונו אפילו במקום שיצתרכו לומר כפל העניין במילים שונות. ונראלי פשוט. (אא"כ יש פשט אחר עדיף)…

א. בכל אופן מהפסוק נראה להדיא שהוא מחולק לשתי רעיונות.
(1.) "וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי (2) קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי."
אני יעתיק בעריכה מסויימת את הערת דעת מקרא על הפסוק
וכבר זכר רש"י על אתר שלשון 'אסף' סובל גם משמע של הכנסה.
ועוד מסתבר שדיבר הכתוב בשתי 'אסיפות':
(1.) אסיפת "נשמת אלוהים" אשר נפח באפו של האדם. וכמו שאומר החכם : "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" [ה"ה – שים לב שרעיון הרוח מקביל במידת מה לנשמת החיים..]
(2.) האחרת – הכנסת גוף האדם אל מקום קברי אבותיו. ובשתיהן נופל לשון אספה.

כך שאינני מבין מדוע אתה רוצה לחבר את חלקי הפסוק? זה נראה במבטי כאפולוגטיקה.

ב. כמו כן,
אינני מבין מדוע הרעיון של "נאסף אל אבותיו" מתנגד ומתעלם לרעיון של "נשמה” או “נפש”. מה אתה רוצה שיעקב יאמר?! נפשי/רוחי/ונשמתי נאסף על עמי שזהו מקום הרוח שתשוב לאלוהים?!? זה נשמע לי מגוחך. סליחה.
רמז לדבר (שמצאתי בהערת דעת מקרא על שופטים וראה עוד להלן) נמצא בשמואל ב': " וְעַתָּ֣ה׀ מֵ֗ת לָ֤מָּה זֶּה֙ אֲנִ֣י צָ֔ם הַאוּכַ֥ל לַהֲשִׁיב֖וֹ ע֑וֹד אֲנִי֙ הֹלֵ֣ךְ אֵלָ֔יו וְה֖וּא לֹא־יָשׁ֥וּב אֵלָֽי׃"
אני חושב שהרעיון הוא זהה.. ושיני הפסוקים רומזים לאותו רעיון.

ג. אין לי אלא לצטט את לשון הר"שר הירש על אתר : לקוח מmg.alhatorah.org:
אני נאסף וגו׳ – מבארים חז״ל: ״אם זכיתם ונטפלתם בי ואם לאו אני נאסף אל עמי״ (שם). בין אם תקברו אותי ובין אם לאו, ובכל מקום שיתכן שתקברוני, אין זה נוגע אלי במאומה. ״אני״, עצמיותי האמיתית, כבר אהיה בשמים; ובדרכה לשם אין הנשמה זקוקה לכל עזרה אנושית. אך עבורכם, יהיה זה צורך וזכות להתעסק בגופי אשר אני משאיר מאחרי. שאוהו אל הארץ והמקום בו שוכבים אבותי, והניחוני לידם.

2. בעניין השופטים ודורו של יהושע, (השתמשתי באתר sefaria.org.il)
נאמר בפסוק כך:
"וַיָּ֛מָת יְהוֹשֻׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן עֶ֣בֶד יְהוָ֑ה בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִֽים׃
וַיִּקְבְּר֤וּ אוֹתוֹ֙ בִּגְב֣וּל נַחֲלָת֔וֹ בְּתִמְנַת־חֶ֖רֶס בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם מִצְּפ֖וֹן לְהַר־גָּֽעַשׁ׃
וְגַם֙ כָּל־הַדּ֣וֹר הַה֔וּא נֶאֶסְפ֖וּ אֶל־אֲבוֹתָ֑יו וַיָּקָם֩ דּ֨וֹר אַחֵ֜ר אַחֲרֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָֽדְעוּ֙ אֶת־יְהוָ֔ה וְגַם֙ אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה לְיִשְׂרָאֵֽל׃ (ס) "
א.
אין לי אלא להביא את דברי המדרש :
אוצר מדרשים, מדרשי חסר ויתר א׳:י״ב

כל אבתיו שבמקרא חסירין חוץ מן ג׳: וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו (שופטים ב׳ י׳) מלא, למה? שכל אותו הדור כשרים ושלמים היו, כענין שנאמר ויעבדו העם את ה׳ כל ימי יהושע; תבא עד דור אבותיו (תהלים מ״ט כ׳) מלא, ללמדך שנפשותיהן של רשעים דרות עמהן בחשך שהן מלאים רשע; כל לבבו הכין לדרוש האלהים ה׳ אלהי אבותיו (דהי״ב ל׳ י״ט) [להודיעך שהיה שלם]. הרי שלשה שמות, ומה ת״ל לא אלהי אחז ולא אלהי אמציה ולא אלהי יהורם בן שפט ולא אלהי אחזיה ולא אלהי ירבעם כ״א אלהי דוד אלהי שלמה אלהי אסא אלהי יהושפט אלהי עזיה אבותיו, מלא וי״ו כנגד ששה צדיקים שלפניו וששת רשעים.

ב.
אותו שאלה אני יפנה אליך, האם כולם ללא יוצא מן הכלל נקברו בטקס הקבורה העתיק?!…
ג.
לפי דבריך ייתכן שיותר ראוי לבוא ולטעון שמפשט הפסוק כולם נכנסו לתוך הקבורה של אבות יהושע. כפי שנאמר וגם כל הדור ההוא נֶאֶסְפ֖וּ אֶל־אֲבוֹתָ֑יו. אבותיו דייקא.

גלעד: נראה שלא הבנת אותי. אני לא טוען שהפסוק מדבר על מי שנקבר רק עם אבותיו, אלא מדובר בהתפתחות טבעית של השפה. עד ש"ונאסף אל אבותיו" הפך למילה נרדפת לנפטר.
שים לב שהמושג "נפטר מן העולם" מדברת על צדיקים במקור. היום כל אדם ש"מת" הפך ל"נפטר".

טענתי היא שהמושג "נפש" ו"נשמה" פירושה חיים. אין בשום מקום התייחסות במשמעותה הנוכחית. אפשר לדון האם "רוח" פירושה נשמה, אבל "נפש" ו"נשמה" פירושה חיים. אמנם המילים לא נרדפות בדיוק , אבל הכוונה היא עדיין במשמעות של חיים.

א. אני לא מבין בשביל מה לחלק את הפסוק? אברהם בעצם אומר "אני עומד למות קברו אותי במערה" זה המשמעות של הפסוק. כל השאר פרשנויות שלא מופיעות בטקסט. אם כבר זה אפוטלוגטיקה. אגב רש"י פירש את המושג כרת ככריתת השושלת.
בכל מקרה מדובר בפרשנות מאוחרת שלא הכירה את השפה והתרבות ששררה בתקופת התנך.
רש"י גם אינו ידוע כפרשן שנצמד לפשט אלא מאריך בפרשנות

ב. "נאסף אל עמי" מתכוון למת. מהקבלות המושגים "נפש" ו"נשמה" במקומות אחרים ניתן לראות שהכוונה לא ל"נשמה" כמו שהיא היום. אפילו בחז"ל המושג פיקוח נפש אינה מתכוונת לפיקוח ה"נשמה", כמו כן בתנך ישנם הרבה ציטוטים בסגנון "לא תחייה כל נשמה".
ניסיתי להביא ציטוטים מדוייקים אבך יש לי מגבלה של מקום באתר. לכן גם תגובותיי באות בכמה חלקים

תודה על התגובות,
אבל יש שתי שאלות על תגובותיך הרב מיכאל,
אאל"ט קדמו למשנה כתבים כמו של יוספוס פוליביוס ושל פילון האלכסנדריוני וכו' (שאיני בקי בכתביהם) אפשר לדלות מהם עדויות על התקופות ההם, לא כך?

שנית, כתבת "וזוהי כמובן גם הסיבה מדוע איני רואה טעם רב בלימוד תנ”ך. מדוע לעסוק בטקסט שלא מלמד אותי אלא את מה שאני חושב מעיקרא?!…"
האם אמירתך שוללת לימוד תנ"ך כמצווה או מפחיתה בערכו או שבסך הכל אתה חושב שיש בכך מצווה אבל אתה לא מוצא במצווה זו טעם (כמו למשל איסור הקעקוע או הקפת פאת הראש… שלפי הרמב"ם זה מסיבות של חיקויי הצאבה) ולכן אתה סבור שכך צריך לעשות למרות שאין בכך היגיון?

יואב גם אם הביטוי של נאסף אל אבותיו הוא ביטוי של מישהו שנפטר. אין ביטוי יוצא מידיי פשוטו…..
שהוא מוכנס למקום אבותיו מדורות הקודמים.
ברור שאפשר להתווכח על הכל ולטעון שזה מדבר על המצב וכד'.
אך כאשר יש מסורת+סברא+פשטות הדברים זה מצתרף.

גלעד נכון, הביטוי המקורי מדבר על קבורה. אבל כנראה שעבר טרנספורמציה עד שהפך לביטוי נרדף ל"נפטר". המון מילים וביטויים מודרניים עברו ועוברים טרנספורמציה.
למשל המילה בנק, פירושה המקורי הוא ספסל. בגלל שהחלפנים בעבר היו יושבים על ספסל ברחבי הנמלים ועושים עסקאות המילה בנק עברה טרנספורמציה למשמעותה הנוכחית.

כשמדובר בשפה מליצית, כמו בתנך, הדבר אף יותר בולט. הפרשנויות והסברות מאוחרות לתקופה. ולא הכירו את ההוויי התנכי והשפה. אין מסורת ברורה לעניין. הפשט שונה מאוד מהפרשנויות האלה.
זה יותר מתבסס על סברות. שחלקן בכלל באו בעקבות דעות ורעיונות ששררו באותן תקופות שחיו החכמים ופחות על הטקסט עצמו.

קיימא לן שבד"כ בוחרים את ההסבר הפשוט.
אין לי מה להוסיפ פרט לכך שזהו פשטם של מילים בטח בהצלבת שאר המידע.
כפי שכתבתי קודם לידעתי אמונה זו רווחה בעולם העתיק כמו במצרים.

לא הבנתי איך אלה פשטם של מילים? אין שום אזכור ל"נאסף אל אבותיו" בהקשר של עולם הנשמות, השאול (שמציטוטים אחרים בתנ"ך ניתן לראות שגם צדיקים וגם רשעים מגיעים לשם) או מצב תודעתי של התאחדות עם הלוגוס (שהסיכוי שכותב התנ"ך התייחס לכך שואף ל0).

לדעתי ההסבר שלי הרבה יותר פשוט ומניח הרבה פחות.
אגב, אני לא בטוח שהמצרים האמינו בדואליות גוף נפש, אחרת לא היו חונטים את מתיהם.

שים לב גם שהשואל ביקש עדויות לאמונה זו מהתנך. לא ממפרשים מאוחרים.

אבותיו כבר לא בחיים , וזה לא מדבר על הקבורה. כפי שמדייק הרש'ר הירש שם.
אתה רוצה לטעון שזה ביטוי שהתפתח והתחיל בקבורת האנשים והתפתח לביטוי למיתה.
שכוויח
ואתה לא משתמש בפרשניות מאוחרות שמנסות להסביר את התנ"ך… (אולי זה כי אתה משתמש גם בתאוריות)…

לפי ידעתי זה היה במצרים וננתי את שם הספר לעיל.

שוב, הרש"ר הירש זו פרשנות מאוחרת. כשמבינים את התרבות ועולם המושגים התנכי רואים שהביטוי לא יכול לתאר את עולם הנשמות. שים לב שבכל התנך כולם יורדים לשאול. גם הצדיקים וגם הרשעים. אפילו יעקב ושאול.
שים לב שבקשר לסעיף 4 רוב הפרשנים האלה לא יסכימו איתך. ועדיין אתה טוען אותו.

התיאוריה שלי (ואגב היא לא שלי, יש הרבה שמסכימים איתי) מתבססת על ממצאים והקשרים מהכתוב בתנך. הם לא תלויים באוויר. לעומת זאת הפרשנויות לעיתים מנותקות מאוד מהטקסט התנכי (למשל הרמב"ם). והיות שהשואל ביקש ראיות מהתנך אז מלכתכילה פרשנויות אלו אינן תקפות, והן סברות של חכמים, שלא לומר ספקולציות.

בקשר למצריים לא התכוונתי שאינם האמינו בהשארות ה"נפש", אלא שאני לא בטוח שהאמינו בדואליזם. כלומר יתכן שהגוף והנפש לא נפרדים למרות שהנפש ממשיכה להתקיים לאחר המוות. ולראייה החניתה של המתים או ההתייחסות המוגזמת לגוף.
אם זאת אני לא בקיא מספיק במיתולוגיות והאמונות של מצריים העתיקה כדי לקבוע.

אגב גם לסעיף שאול ובעלת האוב אין הכרח שזאת אמונה מסיני. יכול להיות שזאת השפעה מבחוץ (אני לא טוען שאין אפשרות כזאת, אך הסיפור אינו ראייה).
גם העלאת שאול לא מוכיחה שהוא אכן הועלה. יכול להיות שהיה מדובר באחיזת עניים.
הרי גם היום יש כל מיני אנשים שטוענים שהם מדברים עם מתים, קוראים עתידות ועוד.
גם הרד"ק פירש כך. שלא לדבר על הרמבם שטען שזאת אחיזת עיניים.
כך שאם אתה מתבסס על פרשנים היה ראוי שהיית מביא את התמונה המלאה.

אני חושב שאנחנו טוחנים מים כל ההסברים על השולחן.
אתה תוקף יותר מידיי את הפרשנים המסורתיים ללא סיבה של ממש. בטח לא בנידון ובמקרה כאן.

לי זה נראה "מהצד" שאתה אפולוגטיקן של בעלי המחקר יותר מידיי. בוודאי עם האד-הומינם הענק שמתרחש פה .
מחקר אמיתי אמור לקלוע לאמת לפי שקלול של מרבית הנתונים. כידוע קיימים שתי "פשוטו של מקרא" – קיים הפשט המילולי וקיים הפשט מתוך מבט רחב.
אך במקרה פה נלענ"ד שאין לך את שתייהם.

אם אין חידוש בתגובה הבאה אז אני לא אגיב. כי אני צופה שזה יוביל לוויכוח ריק ובזבזני בזמן.

איפה פה ראית אד הומינם? אני לא תקפתי אף אחד בפן האישי. בניגוד אליך בתגובה האחרונה. איפה ראית פה אפולוגטיקה?
אני ממש לא מגונן פה על בעלי המחקר. אם כי תפיסתם הרבה פעמים יותר סבירה, היות והם מכירים את התרבות והלך הרוח התנכית יותר טוב. ועדיין גם ברובד הפרשני דבריך במחלוקת. שים לב שהבאת גם דברים שרוב הפרשנים לא יסכימו עליהם (סעיף 4, סעיף 6 ועוד).
נכון, מחקר אמיתי אמור לשקול את כלל הנתונים, ולא רק מה שנראה לו (פרשנים מסויימים, התעלמות מההקבלה של מילים מסויימות ועוד).

שואל השאלה ביקש ראיות בתנ"ך לקיומו של שכר ועונש בעולם הבא (בתנ"ך, לא תושב"ע, לא מפרשים, תנ"ך), אז אני מגיב בהתאם. אם הוא היה רוצה לשמוע מה הפרשנים אומרים בעניין הייתי מגיב אחרת, וגם מביא את כל התפיסות.

בס"ד כ"ג באלול ע"ח

יפה מנה גלעד את המקורות הרבים בכתב הקודש שבהם מבוארת הישארות הנפש, ובימינוי שהמדע גילה את 'חוק שימור החומר' ו'חוק שימור האנרגיה' ושאר חוקי השימור הפיזיקליים – הרי סברא היא מקל וחומר שרוח האדם, מחשבותיו ורגשותיו – אינן הולכות לאיבוד, אלא מממשיכות להתקיים גם אחר כליון הגוף.

בברכה, ש"צ לוינגר

שים לב להתעלמות מהעולם שבו מתרחש התנך, התעלמות מפרשנים שלא אומרים מה שאתה רוצה לשמוע, התעלמות מהתפיסה והמחשבה התנכית (ממתי השאול בשמיים? שים לב למושג העלאה באוב, רוחו של שמואל הועלתה), התעלמות מההקשר של המילים ומהמשמעות שלהם ("לא תחייה כל נשמה" משמעותה להרוג את הנשמות לדעתך?).
זה כן מחקר אמיתי? לפחות היית הוגן עם עצמך ומראה את התמונה המלאה.

בס"ד כ"ג באלול ע"ח

ליואב – שלום רב,

הנפש היא רוחנית, כך שהדיבור על 'מיקומה' הוא על דרך המשל. כפי שהסיק קהלת 'הגוף ישוב אל העפר כשהיה והנפש תשוב אל האלקים אשר נתנה'. זכה האדם ו'נפשו 'צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך', כברכת אביגיל לדוד. לא זכה האדם – נפשו נדחית מקרבת האלקים, אם כדימויה של אביגיל 'ונפש אויביך יקלענה ה' בתוך כף הקלע' או כדימוי הרווח 'יישובו רשעים לשאולה כל גויים שכחי אלקים' (תהלים יג).

אך גם מהשאול יש עליה כדברי חנה בתפילתה: 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל', וכן במזמור קד: 'תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון, תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה'. ואליהו הנביא ש'עלה בסערה השמימה' עתיד כנבואת מלאכי לשוב ולהשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'.וכן מנבא ישעיהו: 'הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך'. וכן מבשר המלאך לדניאל: 'ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם… והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד'.

בברכה, ש"צ לוינגר

מדהים מה לא יעשו בני אדם כדי להתכחש לעובדה שהם עפר ואפר.
הבאתי פסוק מפורש מהתורה, ופה הוזים פרשנויות מקשקושי מילים.
זה כמו שבעתיד מישהו יראה שפעם אמרו "ינוח על משכבו בשלום", ומתוך זה הוא יפרש שפעם בני האדם האמינו שהמת הולך לישון בקבר ואולי אפילו הוא נוחר.

בקיצור, לא מדובר בפחד מהמוות, אלא ביצר הגאווה שלא מוכן לקבל את העובדה שהוא לא אלוהים.

ש”צ לוינגר קרא שוב את דברי. טענתי הייתה שהמושג "רוח" יכולה להתפרש כ"נשמה" (למרות שלא בטוח שחופפת בדיוק למושג הנוכחי).
אם כי המושג "רוח" או "נפש" פירושם "חיים" בדומה להקבלות אחרות מהתנך.

שים לב שהבאתי בדיוק את אותו פסוק "והרוח תשוב לאלוהים אשר נתנה". ועל כך אני מסכים בעיקרון, אם כי צריך לדון במושג יותר לעומק.
על "ונפש אויביך יקלענה ה’ בתוך כף הקלע" איני מקבל כראייה. צרור החיים פירושו החיים ממש, ונפש פירושה שוב "חיים"

בשורה השלישית כוונתי ל"נפש" או "נשמה" ולא לרוח כפי שרשמתי בטעות

יואב,
להגיד שהרמב"ם היה מנותק מהתנ"ך זה פשוט תמוה, גם אם אתה לא מסכים איתו בפרשנות.

דור,

הכתבים הללו רחוקים מלשקף אמונות יהודיות של מיין סטרים ולכן קשה לראות בהם מקורות של ממש. וגם הם נכתבו בבית שני ואחריו. לכן שאלת הקדמות של האמונות הללו לא נפתרת בכל אופן.

איני יכול לשלול את העובדה שלימוד תנ"ך הוא תלמוד תורה. קטונתי. אבל איני רואה בו ערך רב מעבר לעצם המצווה. מכיון שלא סיימנו את כל התורה אפשר להתמקד בדברים בעלי הערך לפני שעוברים לגזירות הכתוב.

כבר כתבתי כאן לא פעם על שאלת לימוד התנ"ך.

"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ. ט וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ."

הרב מיכאל,
תודה. לא ברור לי על אילו כתבים כוונתך באמרך שהם נכתבו בזמן בית שני. זאת אומרת כוונתך גם על חמישה חומשי תורה. כן?

שאלת הקדמות של האמונות האלה עשויה לסייע לנו להתקרב ל'יהודים המקוריים' ולהימנע מאמונות תפילות שאנו בזמננו מאמינים.

לא. כוונתי לכתבים שבהם תוכל למצוא השקפות עולם יהודיות (כגון ספרי קבלה קדומים וספרי תושבע"פ ומחשבה קדומים).
אני לא רואה מדוע אתה חושב שלא ייתכנו אמונות תפלות בבית שני. להערכתי הזהירה זה ייתכן לא פחות מהיום. השאלה מה בא מסיני ולא מה היה בבית שני.