הבהרה באשר לסבירות קורות עמ"י

מעבר לזה כדי לקבוע זאת בצורה יותר ברורה (ועדיין לא חד משמעית) צריך לשים על ציר את תולדות כל העמים ולראות האם יש פירמידה סבירה שעם ישראל בראשה או שמא הוא נמצא בפיק חריג. אם הפיק הוא חריג אז שוב זה לא דומה לתוצאה מקרית שיוצאת הגבוהה ביותר. אבל כאמור קשה להתווכח על התרשמות, בפרט כשאין אפשרות ממש לחשב.

הבנתי. תודה רבה הרב

לא הבנתי.

אם קיימות סיבות עצמאיות להאמין בקיום הבורא, ובא אדם משכיל, עניו ובעל מידות שיש מסורת התגלות קדומה וקוהרנטית עם דבריו שטוען שנשלח מאת אותו בורא ובגין נסיבות אלו עלתה ההיפותזה, בלי קשר לתחזית, שהנביא דובר אמת. על פניו, עצם זה שהוא אומר בשם ה' תחזית שמצד עצמה היינו מצפים שלא תתממש ובכל זאת היא קורית בדיוק על פי דבריו מהווה אישוש להשערה שהמקור למסריו הוא אותו בורא.

אז מה לא הבנת? אתה חוזר על דבריי. לכל היותר אתה מוסיף שעצם נטילת הסיכון גם בלי ההתממשות יש לה משקל בבחינת אמינותו של הטקסט. אני מסכים חלקית, ואף כתבתי זאת כאן בעבר, אבל יש לזה משקל לא מאד גדול. ממה נפשך: אם זזה התממש אז לא צריך את נטילת הסיכון, ואם לא התממש – אז נטילת הסיכון לא תאמר מאומה. אם יש ספק האם התממש או לא – כאן אולי יש מקום לנטילת הסיכון. אבל גם זה רק אם הניבוי הוא מאד חד משמעי (לא כמו האורקלים הקדומים למיניהם, או חוזי העתיד המודרניים באקדמיה- שאינם אלא אורקלים בתחפושת).

התייחסתי רק למה נאמר ש"קשה להתווכח על התרשמות מסוג כזה". נשמע לפי זה שמדובר בעניין להערכה סובייקטיבית, אך נראה ברור מאליו שהסבירות האפריורית לנתוני תצפית שתואמים את הנבואה המפורטת על קורות עם ישראל עד אחרית הימים שבדברים כח-לב אובייקטיבית גדולה יותר לאור ההשערה שטענת משה לנבואה מהימנה (h1 למטה) מאשר שלילתה (h2) וזה לא עניין של טעם אישי. סתם ככה אתה לוקח עם, עוקר אותו מארצו ומפזר אותו בכל העולם, זה כלשעצמו מתכון להיכחדות. אין עם אחר שקרה לו דבר דומה שלא נכחד. בוודאי כשמציינים עוד ועוד פרטים נוספים, למשל שהוא יהיה חייב להשאר קטן, שיירדף ללא סוף, יגורש מכל מקום, הכובש המגלה יקח המוני שבויים למצרים באוניות למכירה, יהיה בלתי מוכר להיסטוריה היהודית הקודמת, יגיע מרחוק מקצה הארץ ועוד עשרות פרטים שונים ומשונים ושלבסוף יחזרו לארץ והכל מתגשם.

באופן כללי כש-O מבטא תצפית (observation), h1 היפותזה 1, h2 היפותזה 2, k אינפורמצית הרקע
אם
P(O|h1 & k’) > P(O|h2 & k’)
אזי O מעדיף\מאשש את h1 על פני h2

לגבי הסיכון נראה שהנפקא מינה היא לפני ההתממשות. כשנביא לוקח סיכון אישי להתבזות לעיני כל העם ובנוסף יודע שיום למחרת המלך ישמח על ההזדמנות להתעלל בו ולהוציאו להורג (כמו במלכים א, כב "וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ אִם-שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם, לֹא-דִבֶּר יְהוָה בִּי; וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם") זו סיבה טובה לתת בו אמון כבר בזמן אמירת הנבואה. אך גם לאחר האישוש לא ברור לי לגמרי שאין משמעות בנטילת הסיכון. פופר ראה חשיבות בעצם עמידתן של תיאוריות בפני סיכון גבוה להפרכה (לפי החישובים הנובעים מהתיאוריה הקודמת) גם לאחר שאוששו ובנוסף לעובדת האישוש.

כתבתי שנטילת הסיכון היא רק לגבי המצב לפני ההתממשות או כשיש ספק. בנבואות התורה או הנביאים לגאולה או לעתיד הרחוק אף אחד לא נוטל סיכון ממשי, ולכן יש לזה משקל קטן יותר.
לגבי שיקולים כלליים, יש את עניין האמורפיות של הנבואה והאפשרות לפרש אותה בצורות שונות (האורקלים), וזה מקרין על כל החישובים שהבאת כאן. וזה בהחלט עניין אישי.
השאלה עד כמה זה מיוחד ועד כמה הנבואה היא חד משמעית וכמה נבואות אתה מנבא (שהרי אם חלק יתממשו וחלק יופרכו אתה עדיין יכול לצאת בסדר) וכו' וכו'. כל זה משליך הן על נטילת הסיכון ואפשרות ההפרכה, וכמובן גם על בחינת התוצאות בפועל (מה התממש וכמה).
ראה בקצרה מאד כאן:
https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-2/

עדיין נראה שלגבי רוב הנביאים שהיו דמויות נחשבות עוד בחייהם (כמו יחזקאל נניח), הפרכה ברורה של נבואה הייתה גורמת לאיבוד מעמדו והערכתו במורשת העם ולכן סוג של סיכון עבורו. בכל מקרה, מה שבעיקר לא היה ברור לי הוא מה ההבדל בין זה לבין פופר שנראה שכן נותן משקל משמעותי לעצם הסיכון, והוא זה שמבדיל מבחינתו בין תיאוריות מדעיות ללא מדעיות.

מוסכם וברור שאם יש דברים אמורפים הם מפחיתים מהמשקל האישושי (אם יש הטיה כזו) של התגשמותם וששם יש עניין להערכה אישית. (במצב שחלק מפרטי הנבואה התגשמו וחלק הופרכו הנבואה כולה הופרכה). אך בנבואת משה המדוברת הדברים פשוטים וברורים, ובמיוחד ניתן שם שוב ושוב דגש לעובדה שעם ישראל יופץ ויהיה נע ונד בכל רחבי תבל. כאן צריך ממש לעקור את משמעויותיהן הפשוטות של מילים כדי לטעון לאי הגשמה. אספתי כאן את חלק ניכר מהפרטים, אם כי לא את כולם, וכולם ללא יוצא מן הכלל התגשמו כפשוטם (חלקם בצורה ממש גרוטסקית) בתקופה שמאז כיבוש רומא את יהודה והפיכתה למדינת חסות ב-63 לפנה"ס ועד ההגליה, הגלות והתפוצה בכל העמים שבעקבותיה:

1. כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ (זה יקרה זמן רב לאחר הכניסה לארץ)

2. יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק, מִקְצֵה הָאָרֶץ

3. גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ

4. גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ

5. גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן

6. שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ…חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ… בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר… וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ…וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ

7. הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה…הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב

8. וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהוֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן

9. וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ…בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ

10. יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ …אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ… וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

11. וֶהֱשִׁיבְךָ יְהוָה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ

12. וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה

13. וֶהֱפִיצְךָ יְהוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ

14. וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה

15. וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ

16. וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ יְהוָה שָׁמָּה

17. וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ

18. וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ

19. וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים… אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ

יש גם פרטים סימבולים כמו "כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר" שמשמעה שהגוי הכובש יצוין במהירותו, אך זהו גם הסמל הספציפי של הלגיון הרומאי בתקופה המדוברת. היו להם עד המאה ה-1 לפנה"ס 5 סמלים שונים אך רק הנשר לבדו נותר במאה הראשונה.

בנוסף, מי שמנתח את הפרטים יוכל להבחין שחלק מהם מוריד דרסטית את הסיכוי להתגשמות פרטים אחרים ברשימה. למשל גוי מרחוק לא יכול להיות מצרים – הוא לא רחוק אין לו שום קשר לנשר, לשונו מוכר לנו וידענו אותו אנחנו ואבותינו (17), לעומת זאת את השבויים עליו להוביל דווקא למצרים. כדי שנבואה זו תתגשם, יש לדאוג לכך שהרומאים יכבשו תחילה את מצרים (אחרת בלתי אפשרי לוגיסטית ופוליטית לשלוח לשם עשרות אלפי עבדים באוניות, בוודאי שלא בכמויות שלא ירצו לקנותם), ולתת בדעתם להוביל כמויות גדולות דווקא לשם במקום לארץ נשלטת אחרת או לארצם הם לרומא.

אתה אופטימי. פוק חזי את ה"נביאים" המקובלים בימינו שמתנבאים ונכשלים ואף אחד לא מאבד את אמונו בהם.
לגבי התגשמות הנבואות, כדי לבחון זאת ברצינות יש לעבור על כל הנבואות ולא רק על דוגמאות כאלה או אחרות. בדוגמאות שהבאת באמת יש כמה פרטים שהתממשו בצורה ברורה ואף מפתיעה. אבל אפילו כאן יש נקודות עם עמימות לא מעטה:
1. מהו הגוי שלא ידענו אנחנו ואבותינו. הרומאים לא היו מוכרים לנו? אפשר כמובן להסביר שלא היו קיימים בזמן האבות, אבל בזמננו שלנו (=של דור החורבן)?
2. מהו שלא תשמע לשונו? דווקא הרומאית לא היתה שגורה בפינו בניגוד לשפות אחרות?
3. מה המדד לעז פנים? הרומאים היו יותר אכזריים מכל מעצמה אחרת? לא נראה לי.
4. האם בגלות עבדו אלוהים אחרים? יותר מאשר בארץ?
כידוע הראשונים חלוקים לגבי הקללות מי מהן נאמרה על גלות בית ראשון ומי על גלות בית שני. אם ההתממשות כל כך ברורה מה מקום למחלוקת?

אגב, עשית כאן רקונסטרוקציה, שבה חיברת פסוקים ממקומות שונים ובנית מהם סיפור על גלות רומא. אני חייב לומר שזה תעלול קצת לא ישר.

סתם בקשר לרומים אז ההיסטוריון הצבאי ג'ון קיגן כותב בספרו "תולדות הלחימה" שהאכזריות הרומית הייתה די יוצאת דופן בהיסטוריה.

העסק עם "נבואות" של קבליסטים אינו רציני בכל כך הרבה מובנים בהשוואה לנבואות תנכיות עד שאין כאן המקום להשוואה אלא שיתוף השם בלבד.

לגבי כל נבואות משה, ככל הידוע לי כל מה שהיה צריך להתקיים עד עכשיו התקיים. האם יש לרב דוגמה לנבואה שלא?

1. עם ישראל הכיר את העמים הסמוכים, מואב, אדום, מצרים ועוד. אולם העם הרומאי נוצר מבליל שבטים, די בסמוך להגליית אריסטובולוס וזמן השעבוד. אבותינו לא יכלו ממש להכירו. אם הכובש היה מצרים, אדום, מואב, הפיניקים בצור וצידון או בבל שמכה שנית וכיוצ"ב – הנבואה לא הייתה מתממשת.

2. הלשונות השמיות של העמים הסמוכים לא היו זרות לעם ישראל. שפת העם המצרי הייתה ידועה לנו ואבותינו, יוונית הייתה ידועה כשפה בינלאומית ויהודים למדו תנ"ך מתורגם ליוונית וגם נכתבו ספרי תורה ביוונית. אולם לטינית? מעולם לא ידע העם ואין זר ממנה למבנה ולאופי הלשון העברי.

3. בנוסף להערתו של י.ד., אם שקוראים קצת יוסף בן מתתיהו חדלים השאלות לגבי עוצמת וממדי האכזריות, שאף משעבד עד השואה לא הצליח לשחזר. הפער ביניהם לבבלים מבחינה כמותית ואיכותית, או אפילו לחיילי אנטיוכוס שאם היית יהודי הנחשד בעינם כמתייוון הם היו באמת עדינים איתך, אינו מתיר מקום לספק.

4. העבודה לאלוהים אחרים מוצגת כעונש. והוא אומנם התקיים בגלות בצורה זו שלא התקיימה בארץ.

רוב הפרשנים המסורתיים שראיתי מכירים בעובדה שפרק כ"ח וקצת מהפרקים שאחריו מתארים את גלות רומא. ויקרא כו גם מתאר גלות, אך היא מוגבלת שם בזמן למספר השמיטות שלא נשמרו (בהמשך ירמיה נוקב במספר 70 שנה שאומנם התממש במדויק עם סיום גלות בבל, אולם בכל מקרה זה היה חייב להיות הסדר גודל פחות או יותר ולא יכול להיות יותר מסביבות ה-100 שנה). בויקרא כו כתוב "ואזרה אתכם בגויים" כלומר פיזור שיכול להיות מקומי, אולם כאן מדובר על תנועה "מקצה הארץ ועד קצה הארץ" ויש עוד אבחנות שקושרות את הנבואה שם במיוחד לגלות בבל ואת נבואתנו לגלות רומא.

לא הבנתי מהיכן ההאשמה. רובם ככולם (16 מתוך 19) של הפסוקים מאותו פרק (כח) בספר דברים. מתוך ה-3 שלא, שניים לקוחים מאותו הקשר בספר (דברים ד) שבו משה מדבר על אותו עניין ממש – עזיבת ה' גלות והפצה בגויים, שעליו הוא יחזור בפרק כח ובפרקים שאחריו. והנותר אינו אלא מתוך פרק ל' הכרוך במוטיב הכללי השזור לאורך כל פרקים כח-לב שבו הנושא הוא אותו מצב של הסתר פנים בגלות מקצה הארץ ועד קצה הארץ שבסופו קיבוץ גלויות ואחרית הימים.

נבואות הקבליסטים הובאו כאן לא כדי לההשוות לתורה. זוהי דוגמה לכך שנביא יכול להתנבא ונבואותיו מופרכות ובכל זאת לא קורה לו כלום. הוא לא צריך לחשוש.

אין לי דוגמה לנבואה שבבירור לא התגשמה ב"ה (אם כי לא בדקתי שיטתית). יש דוגמאות לנבואות עמומות (רובן כאלה). גם ההתגשות קרתה בצורות לא לגמרי חד משמעיות. כל פסוק התגשם בשלב או תקופה אחרת. יש ויכוחים על התקופות וההתגשמות (יש נבואות שתולים לעתיד לבוא). ועוד. כדי לגבש עמדה שיטתית צריך לעשות מחקר שיטתי שלא עשיתי.
1. היו כובשים מכל הסוגים, וביניהם גם היו הרומאים הרחוקים. זו לא התגשמות חד משמעית.
2. יוונית היתה ידועה כשפה בינלאומית אחרי שיוון הפכה לאימפריה. אני מניח שאחרי הכיבושים גם הלטינית היתה כזאת.
4. פרשנות רחוקה מאד מהכרח. לא הצבעת היכן ז התממש ובמה זה היה שונה. זו (כמו כל השאר כאן) דוגמה לעמימות שעליה דיברתי.

רוב, מכלל דאיכא מיעוט. ומכאן שגם אם זה לא היה קורה בשום צורה, היית מוצא פרשנות שמוציאה את התורה בחיים. חזרנו לשאלת ההינתנות להפרכה.

נכון, בימינו אין לנביא שקר ממה לחשוש, אך לא ברור האם אחד כמו יחזקאל יכל לדעת שנגיע לכזו חרפה.
אינני רואה כיצד קיומן של נבואות עמומות עשוי לגעת באפשרות שנבואות אחרות שאינן עמומות יאששו אותנטיות של נביא.

1. לא הבנתי מה הבעיה. מה שצריך זה שמתוך שתי הגלויות בתולדות עמנו כל הנאמר בנבואה זו יתממש דווקא על ידי כובש רחוק שלא ידענו אנו ואבותינו ושיגשים את שאר תנאיה. כפי שהוזכר, הנבואה בספר ויקרא כו אינה יכולה לעסוק בגלות רומא, שכן היא מוגבלת בזמן, ואילו נבואתנו הנוכחית אינה מוגבלת בזמן ומסתיימת רק באירועי אחרית הימים. (בכלל, עצם זה ששם מדובר בגלות הרלבנטית לאותו סדר גודל של מספר השמיטות שלא נשמרו גם הוא מהווה אישוש לנבואת משה. אילו למשל זו הייתה גלות של 200 שנה – הנבואה שם בפירוש לא הייתה מתקיימת וזו הייתה קושיה עצומה על ההשערה שמשה נביא אמת כשאין כמעט קשר בין מה שהוא מתאר לגלות בפועל אך אין כאן הנושא).

גלות בבל אינה על ידי כובש "מקצה הארץ" כמו גלות רומא. לשונו לא הייתה זרה לנו לגמרי, ולא נכון לומר פסוקים כמו "בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר" שכן הבבלים לקחו משפחות שלמות (שלא כמו הרומאים שלקחו את הבנים למות במלחמות גלדיאטורים או לעבדות), מה גם שאין לקיחה באוניות למכירה לעבדות במצרים (שהייתה באותו זמן בעלת ברית שלנו). כלומר לאחר שגלות בבל הגשימה את תוכחת ויקרא, הכובש היחידי שיכל להגיע בכדי שנבואתנו תתגשם הוא אחד שדומה מאוד לרומא. הוא לא יכל להיות אחד כמו יוון הסלואיקית הקרובה, או כל אחת ואחת מהממלכות השכנות של יהודה. מי מנע מאחד כמו אנטיוכוס להיות הכובש המגלה? אך כבר זכריה ודניאל מנבאים את תבוסת היוונים.

2. מה שצריך הוא ש*בזמן הכיבוש* הוא יהיה "גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ". אם אחרי כן הלטינית הייתה נהפכת מדוברת זה לא רלבנטי. בזמן אנטיוכוס ידענו יוונית (התנ"ך תורגם לשפה זו כבר במאה הקודמת ונראה שעם ישראל היה דובר השפה בערך כמו שיהודי אמריקאי דובר אנגלית). אילו אחד כמותו היה המגלה, הנבואה לא הייתה מתממשת. בכל מקרה, הלטינית תמיד הייתה זרה לעם היהודי, ובהמשך נהפכה לשפה טכנית של מלומדים ונותרה זרה גם עבור העמים האירופים.

4. נדמה לי שמבקרי מקרא יאמרו שהפשט הוא שעצם זה שעם ישראל משועבד בחוץ לארץ לעם אחר הוא היינו הך עם עבודה לאלהי העם המשעבד. ויש מקורות מקראיים לכך. אם הצדק עימהם, הרי שהפרט התגשם מעצם היותנו בגלות בקרב עמים נוכרים ואינו מוסיף למשקל הראייתי של הנבואה הכללית. בכל מקרה, הנבואה התגשמה גם בצורתה המילולית שכן כבר במאות קדומות מאוד ובעצם בלא מעט תקופות עם ישראל נאלץ לבחור בין גירוש להמרת דת בכפייה. רוב ההמרות הכפויות בארצות הנצרות נעשו על ידי הקתולים, ששם יהודי היה צריך להפגין נאמנות על ידי כריעת ברך בפני הצלב (עץ) ותפילה מול פסלון של מריה (אבן) – Holy Rosary. לדעתי סביר שמבחינת הפשט המקראי גם בארצות האיסלם המרות הדת הכפויות נחשבות לעבודת אלהים אחרים אך לא אכנס לנושא.

באומרי מיעוט הכוונה שיש כמה פרשנים שמייחסים אי אלו תופעות מאירועי גלות בבל לכמה מן הפסוקים כאן. אך אין זה מוריד ממשמעותה של הנבואה לומר שיש עקרונות הן כאן והן בתוכחת ויקרא שמתגשמים בשתי הגלויות. למשל אנו רואים שהפסוק "וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה" (ויקרא כו, לג) התגשם גם בגלותנו הנוכחית. אינני רואה כיצד אפשרות זו קשורה לעצם התגשמות הנבואה כאישוש. בכלל, הרב דורש מהאישושים כאן מה שהוא אינו דורש כמעט מכל תיאוריה אחרת. כשיש סיבות טובות לתיאוריה ודברים שמאששים אותה בבירור, גם אם עושים ניסוי כלשהו שבו היא לכאורה מופרכת, אתה קודם מנסה לייחס את הבעיה לא לתיאוריה אלא למכשיר מדידה לא אופטימלי, לכוחות חיכוך וכיו"ב. עצם האפשרות שבמבט ראשון תיאוריה תופרך ועדיין לא תזרוק את התיאוריה אינו מערער על עקרון ההפרכה. הילרי פטנם הפילוסוף עסק בזה בכמה ממאמריו (למשל The Collapse of the Fact Value Dichotomy).

ניקח למשל את תיאורית האבולוציה. היינו מצפים ממנה העדרן של תכונות מיותרות בבעלי חיים, כמו כרבולות או זנבות טווסים. אך אף אחד אינו אומר שהתיאוריה מופרכת בגללן אלא מנסים למצוא תשובות שיישבו אותה, כמו ברירה זיווגית או "עקרון ההכבדה". ודרך אגב, כאן נראה שבאמת מדובר בתשובה גרועה, שכן אם הנקבה רוצה לראות שהזכר מסוגל לשרוד למרות שיש לו זנב ענק, עדיין האבולוציה הייתה מסתפקת פשוט בזנב גדול ללא צורך בספציפיקציות מורכבות של ד.נ.א. שלא ברור מאיפה הגיעו שגורמות לזנב מדהים ביופיו על שלל צבעיו וצורותיו הסימטריות. כיוצא בזה, גם אם היה פסוק אחד שהיה נראה שאינו מתגשם, עצם העובדה שזה לא בהכרח היה גורם לי לזנוח מיד את התיאוריה אין בה כדי לערער על תוקפו של האישוש. בכל מקרה, מעיון במקורות היסטורים אני מוצא שכל הפסוקים ללא יוצא מן הכלל התגשמו פשוטו כמשמעו ובצורה ברורה בגלות רומא.

איו לנו ויכוח של ממש, רק לגבי הנחרצות. בעיניי ההתממשות אינה כה חד משמעית בטח לא לגבי כל הנבואות.

קןפנגן, הסמל של הרומאים לא היה נשר אלא עיט. זוהי טעות נפוצה

השאלה מה נקרא במקרא נשר? האם זה לא העיט?

לא…
המקרא גם כותב הרבה פעמים עיט ולא רק נשר:
"וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל־הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם"

מסכים. אבל מה שחשוב לעניין המשקל הראייתי של התגשמות הנבואה אינו מה תקני אלא האם מדובר בהוראה מקראית סטנדרטית של המונח. אצטט:

"כבר בתנ"ך מוצאים את החילופים בין הנשר לבין העיט. אמנם שניהם עופות טרף ענקיים, אך רק לנשר צוואר קירח כדברי מיכה. לעומת זאת, כאשר הנביא יחזקאל מזכיר את הנשר כגדול כנפיים ו־"מָלֵא הַנּוֹצָה" (יז ב), אין ספק שהכוונה לעיט ולא לנשר. וכשנאמר: וַיֵּרֶד הָעַיִט, עַל-הַפְּגָרִים (בראשית טו יא), הכוונה כנראה בכלל לכינוי כללי לעוף דורס גדול, ולא לשם של עוף מסוים.

ויש פסוקים נוספים המזכירים נשר, אך התיאור תואם את העיט ולא את הנשר.
למשל, הפסוק הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ: כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה-לּוֹ כְנָפַיִם; כְּנֶשֶׁר יָעוּף הַשָּׁמָיִם (משלי כג ה), מתאים לעיט הסלעים הנעלם מן העין במעופו מול השמש: העיט מצויד בקרום על עיניו המאפשר לו לעוף בכוון השמש.
גם הפסוקים וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים (שמות יט ד), וכְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ .. יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ (דברים לב יא) אינם יכולים להתייחס לציפור שאנו מכנים נשר, משום שהיא אינה נושאת את גוזליה על גבהּ. רק עיט הסלעים נושא את גוזליו על גבו ועל כנפיו, כאשר הוא מלמד אותם לעוף.
לעומת זאת, עיט השמש הוא כבד ואיטי במעופו ואילו כאשר הכתובים מדברים על מעופו המהיר של הנשר (שמואל ב, א,כג; ירמיה ד,יג; איכה ד,יט), הם כנראה אכן מדברים על נשר. "

https://www.safa-ivrit.org/fauna/nesher.php