הבנות בהלכות יסודי התורה

שלום הרב, ברצוני לשמוע את דעתך לגבי שתי שאלות שעלו בדעתי בהלכות יסודי התורה:
 
א. "[לאחר כל התיאור ה'פורמלי' של הגדרת האל וחובת 'ידיעת דבר זה'] – "וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בלא תעשה". (יסודי התורה א ד)
האם נכון לומר שהבעיה היא רק בהכרה באלוה נוסף? אם אדם מאמין ש'הבעל' הוא האלהים, אולם מבין את המושג באותו האופן בדיוק כמו בהלכות הקודמות, האם שינוי השם הופך זאת לעבודה זרה?
להבנתי, לפי הרמב"ם האלוה הוא מושג בלבד, ולא שייך 'לשיים' אותו. ממילא עבודה זרה היא רק בטעות במושג (כגון לחשוב שיש שנים). מה דעתך?
ב. "[לאחר תיאורי מעשה מרכבה ומעשה בראשית] – ואני אומר שאין ראוי להיטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר. ולחם ובשר זה הוא לידע ביאור האסור והמותר…ודבר קטון הויות דאביי ורבא, אעפ"כ ראויין הן להקדימן שהן מישבין דעתו של אדם תחילה. ועוד שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא. ואפשר שידעם הכל, קטן וגדול, איש ואשה, בעל לב רחב ובעל לב קצר"
רגילים להבין "הויות דאביי ורבא" בתור העיון התלמודי-הלכתי. אולם מסוף דברי הרמב"ם משמע שאלו דברים הניתנים להשגה לכל אחד.
על כן אמרתי בדרך אפשר, שכוונתו לידיעת אופן קיום המצוות, כלומר משנה תורה (לדעת הרמב"ם שדי בספרו לענות על כל שאלה הלכתית). ולשון "מישבין דעתו של האדם" אולי כוונתה ליישוב דעת במובן של נקיות מהסחות, מפני שאדם הלכתי אידיאלי פועל על פי ההלכה בצורה 'רציונלית' (כלומר ללא הטיות רגשיות). מה דעתך?