היתר זכייה בספק אבידה

הרמב"ם פוסק לגבי ספק בכור שאין מוציאין מידו, אבל לגבי ספק פדיון פטר חמור (שה שפדו איתו חמור), זכור לי ששיטתו שכן מוציאין מידו. והחילוק הוא שלגבי החמור יש לישראל חזקת מרא קמא ואילו הספק בכור, הוא נולד עם הספק ביחד, ואף פעם לא הייתה עליו בעלות לישראל בתורת וודאי.

שיטת הרמב”ם בזה היא ים, ואיני מצוי בו כרגע. ראה קונה”ס ותקפו כהן.

שוב ראיתי שיש על זה נידון בשיעורי ר' שמואל על בבא מציעא דף כא עמוד א סימן ד' – דיני ספיקות ומוחזק באבידה ונתבאר בו דין חזקת מרא קמא.

השאלה מופיעה במה שהוא כתב בסעיף ג:
ובעיקר שיטת הרמב"ם צ"ע, לפי מה שהעלה בשו"ת הרשב"א (סימן שי"א) בדעת הרמב"ם דהא דתקפו כהן אין מוציאין מידו היינו דוקא בספק בכור "דלא איתחזק ביה ישראל יותר מכהן", דמוחזקותם בעובר לא עביד להו כמוחזקין בולד (ואכמ"ל בביאור סברא זו) אשר לזאת תק"כ אין מוציאין מידו, אבל בספק פדיון פטר חמור דשה ודאי הא איתחזק ביד בעלים קמא מודי הרמב"ם דל"מ תפיסה, (וע"ש שיישב בזה סוגיית הגמרא אליבא דהרמב"ם). ובאמת שעצם כוונת דברי הרשב"א אינן מחוורין אצלי ואכמ"ל, עכ"פ האחרונים נקטו בכוונתו (עיין אבן האזל פט"ו מגזו"א ה"א ועוד) דספק בכור לית ביה חמ"ק ולהכי תק"כ אין מוציאין מידו, אבל באיכא חמ"ק כמו בספק פדיון פט"ח מודה דמוציאין מידו. ולפ"ז צ"ע דברי הרמב"ם דידן (לביאור הגר"א הנ"ל), דאמאי זכה ביה המוצא בהנך ספיקות והא מודה הרמב"ם דבאיכא חמ"ק ל"מ תפיסה ומוציאין מידו, והוה לן למיזל בתר מ"ק דהיינו הבעלים, וכן הקשה באבן האזל (שם).

עכשיו חשבתי לתרץ בדרך אחרת, שלמוצא האבידה יש טענת מיגו שהופכת אותו למוחזק גם בחזקת מריה קמא וגם בחזקת תפוס רגילה. הטענה היא שהוא לא מצא את האבידה אלא היא תמיד הייתה אצלו.

1. כשיש סימנים אין מיגו, שהרי ברור שבמקור זה היה של המאבד.
2. אם הוא לא מוחזק לא מועיל מיגו להוציא (למעט שיטת רמב:ן). ואם הוא מוחזק לא נדרש מיגו. מיגו משמש במצבים שהמוחזקות צריכה סיוע (בגלל שיש ראיה כלשהי נגד המוחזק, או ריעותא בטענתו).
3. ייתכן שזהו מיגו בלי טענה, שהרי הוא לא באמת טוען שזה שלו עובדתית. הטענה שלו היא הלכתית שהמציאה הייתה אחרי ייאוש.
לשון אחר: מיגו בא להוכיח שאני לא משקר (כי אם הייתי משקר הייתי אומר משהו אחר), אבל כאן אין חשד שהוא משקר. השאלה היא האם הוא צודק או לא. בזה לא מועיל מיגו. אמנם מיגו ככוח טענה אולי יועיל גם במצב כזה, ונלענ"ד שלא.

1. גם אם יש סימנים, המוצא יכול לטעון שהוא קנה את האבידה מהמאבד אתמול. ולכן, זה שהמאבד מכיר את סימני החפץ לא מהווה ראיה שהוא שלו.
2. האם מיגו להוציא זה גם ממישהו שמוחזק בחזקת מרא קמיה בלבד? אולי כל מה שאומרים שמיגו להוציא לא אמרינן, זה רק ממישהו שמוחזק ממש (החפץ בידו), ולא ממי שיש לו רק חזקת מרא קמא על החפץ.
3. אני התכוונתי יותר למיגו ככוח טענה. אפשר לנסח את הסברה שלי בצורה קצת שונה: הואיל ויכלתי לטעון טענה כלשהי שהייתה גורמת לכך שאני הייתי זוכה באבידה בדיינים, אז כבר עכשיו אני נחשב המוחזק באבידה, עוד לפני שטענתי את הטענה הזאת, ובמקום ספק (ספק הינוח או ספיקא דדינא למשל), חובת הראיה היא על הצד השני (זה נכון כל עוד הצד השני לא מוחזק גם הוא באבידה אלא לכל היותר בחזקת מרא קמא בלבד, שהיא חזקה חלשה יותר, אבל אם הוא מוחזק ממש, אז מיגו להוציא לא אמרינן).

1. הטענה שקנה היא חלשה יותר, כי הוא מודה שהמאבד היה מ"ק. לא כתבתי שכשיש סימנים זו ראיה שהמאבד הוא הבעלים אלא רק שזה הופך אותו למוחזק. נפ"מ ברורה: אם המאבד יביא עדים על כך שהוא איבד את החפץ הוא ודאי יישאר המוחזק למרות שהמוצא כעת מחזיק בו. לשיטתך במצב כזה המוצא יצטרך להחזיר לו. אני לא חושב שהפוסקים כתבו דבר כזה. ובפרט שהדיון בסוגיא הוא כשהמוצא מודה שהוא מצא ושזו אבידה, שכן הדיון והספק הוא רק בגלל שזה ספק הינוח.

2. כשאין מוחזקות המ"ק הוא המוחזק וככל הזכור לי בפשטות המיגו לא מוציא ממנו.

3. גם מיגו כוח טענה משמש בד"כ כראיה. זה אמנם פועל מכוח מכניזם של יצירת מוחזקות לבעל המיגו (כמו שהסברנו בשיעורי פ"ת בשם הקה"י), אבל השימוש בו הוא בדיני ראיות. אני לא זוכר מקרה שבו הוויכוח בין הצדדים הוא הלכתי ולא עובדתי (כלומר שהבעיה אינה חשש לשקר) ומיגו מכריע אותו.

לגבי 2, נתקלתי היום בקצות סימן פ"ב ס"ק י"ג שכתב שמהני מיגו לאפוקי מחזקת מרא קמא.

זהו חידוש לא מוסכם בכלל. מעבר לזה, הוא מסביר שזה בגלל שאינו יוצא מתותי ידיה. אבל כאן הוא גם מחזיק בפועל, ולכן נראה שגם לפי הקצוה"ח לא יועיל מיגו.

אם הוא מחזיק בפועל הוא מוחזק ממש. כאן מדובר שהוא רק מרא קמא, אבל לא מחזיק בפועל. הצד שטוען מיגו (מוצא האבידה), הוא זה שמחזיק בפועל.

טעות שלי (כבר איבדתי את החוט). אבל המוצא לא טוען שזה שלו אלא שזה לא של המאבד וממילא הוא זכה. אני חושב שזה מצב שונה מוויכוח עם מ"ק על קנייה ממנו. בפרט שהמוצא כאן בעצם טוען שמא.

בהמשך לעניין הזה, נתקלתי היום בר"ן שממנו משמע שבעל האבידה (המאבד) אינו מוחזק בה. ב"מ כד: ד"ה מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז קתני. פי', דכיוון דרובא גויים נינהו לא מחייב בהשבת אבידה, דאזלינן בתר רובא כשאר איסורין, ומיהו שלו נמי לא הויא, דכיון שאפשר שיבוא ישראל ויתן סימניה, יניח. ולא מטעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב, דלא אמרינן הכי אלא היכא דאתחזק ממונא בידא דחד מינייהו, דלא מפקינן ליה מחזקת מריה משום רוב … אלא הכא מדרבנן בעלמא הוא דתקון דלא ניזיל בהא מילתא בתר רובא, כיון דאפשר שיבוא ישראל ויתן סימניה.
אמנם נראה שרוב המפרשים הולכים בקו של רש"י שממנו משמע שבעל האבידה מוחזק, אבל ההבנה של הר"ן נראית לי יותר הגיונית.