הכרת טובה אונטית

ראשית.. התורה מצווה על זה להקריב את הנפש באופנים מסוימים אם היא יודעת שאין סיבה שנתחייב בכך מדוע היא ציוותה? שנית אני לא מדבר רק על הקרבת חיים במובן הפיזי אלא במובן המנטלי ברור שיש בדת בקשה לשינוי כל צורת החיים.. ואם לדעתך לא צריך לקבל אותה במלואה אז עד היכן? האם זה אמור להימדד באינוטאיציה אישית מתי זה הקרבה גדולה ומתי לא? ולגבי החילוק בין הורים לבורא עולם מה זה משנה שניהם יצרו אותי וגם אם חש הבדל כל שהוא עדיין המחויבות כלפי רבש"ע היא מאינטואיציה שכפי שכתבתי לא שייכת באופנים רבים גם בלי הדימוי להורים

וגם לא אפשרי שאלוקים מצווה על בריות עם עונשים ובחובה, כאשר כל הסמכות שלו בציווי היא איזה הרגשה מוסרית, שחלק מרגישים חלק לא, וגם המרגישים לא מתכוונים לשעבד את כל כולם מחמת זאת.
[בעבר מלך שהיה פודה עבד, היה זה לגיטימי שהעבד היה מקדיש את חייו לשירותיו, אבל בזמנינו החופש של האדם הוא ערך אלמנטרי, והסיבה של 'הוצאתי אתכם מארץ מצרים' גם אם הייתה מתרחשת היום היא לא נימוק מספיק].

אסף, התורה ודאי מצווה, ומבחינתה ראוי להקריב את הנפש בנסיבות הרלוונטיות. אבל השיקול שלך מתבסס על מידת האמון שלך במערכת. כל אחד והקריטריונים שלו.

אליעזר, אם לדעתך לא אפשרי, אז כשתכהן כאלוהים בפעם הבאה אל תצווה.

כן אבל אני מניח שאלוהים מספיק חכם בשביל לחשוב איזה סיבות יהיו לבני התמותה להקשיב לו ופה זה נראה שהוא פיספס את הנקודה…
לגבי השאלה אם כן מה הגדר שאפשר לשחק עם האינוטאיציה ועד היכן התורה מחייבת אותי אשמח לתשובה… (בעיקר כי מדבריך בספר נראה שיש איזה אינטואיציה אונברסלית שמי שלא תופס אותה הוא כעיוור.. אז אשמח לדעת את עמדתך.)

זה לא עניין לחכמה. זו בחירה ושיקול דעת של האדם. כבר כתבתי כמה פעמים שאין לי קריטריונים לשאלות כאלה וגם אין צורך בהם. וגם אם היו, הם היו מבוססים על שכל ישר ואינטואיציה.

אין איזשהיא תפיסה שהאדם לא בעלים על חייו? אלא יותר בכיוון שחייו הופקדו לו לצורך מטרה (אז לכאורה הוא כן בעלים לא ?)
אף שאינני לגמרי מבין מה הכוונה בכך, כנראה כי אני לא חי בזמן עבדות, האם היא לא תפטור יותר טוב את הטענה שהאדם מחויב למסור נפשו ?

תפיסות של יופי של דבר. השאלה למה שאדם יפעל לפי התפיסות הללו.