הכרת תודה פילוסופית
שלום הרב, במחברת החמישית באמונה כתבת על "הכרת תודה פילוסופית" שעל בסיסה צריך לעבוד את ה' כיום והשווית את זה לזיקה אונטולוגית שיש להורים על ילדם שנלקח מהם בלי אשמתם, אבל פה (בניגוד למקרה עם ההורים) ה' "נטש" אותנו באשמתו, ככה שנראה שההשווואה לא נכונה…אז למה היא כן נכונה?
הוא לא נטש אותנו אלא התבגרנו. אני לא נוטש את ילדיי כשהם גדלים ויוצאים מהבית. הם גדלו ויכולים וצריכים לעמוד על רגליהם שלהם. ציידתי אותי בכלים הדרושים להסתדר בחיים, אבל את זה הם צריכים לעשות בעצמם. כך גם לגבינו: צויידנו בכלים להסתדר בחיים, ואת זה עלינו לעשות בעצמנו.
דוד כתב:
כתבת שה' נתן לנו כלים, מה שלא נכון לגבי כולנו..ובמחברת בכל מקרה כתבת שזו הכרת תודה פילוסופית שנובעת מהזיקה האונטולוגית שיש בינינו, ככה שזה בכל מקרה שונה ממה שכתבת עכשיו, שמדובר בסוג של הכרת תודה, אני לא מבין מאיפה ההשוואה להורים שלא באשמתם נטשו את ילדם, פה, מה שזה לא יהיה שה' עשה (את חלקנו נטש, לחלקנו נתן כלים להתמודד עם החיים) זה לא דומה להורים וילד, וממילא ההשוואה על הזכות האונטולוגית גם לא נראית לי נכונה.
וגם עוד שאלה היא, עד כמה? כמה אהיה מחוייב לה' מאותה הכרת תודה פילוסופית? כי ברור שיש לי קצת חיוב לעשות מה שההורים (מההשוואה) אומרים, אבל לא הכל, לא הייתי בחיים מתפלל כל הזמן אם הורים שלא דאגו לי כשהייתי קטן היו מבקשים…
מה עניין שמיטה אצל הר סיני?! כאן שאלת מדוע הוא נטש אותנו, ואמרתי שהוא לא. במחברת דיברתי על הסיבה מדוע לעבוד אותו והצעתי הכרת טובה פילוסופית.
מידת הכרת הטובה הפילוסופית היא כמידת התלות. מכיון שהתלות שלנו בקב"ה היא מוחלטת – הוא עשה אותנו ואת העולם כולו, והכל עומד מחמתו ועליו, לכן המחויבות היא מוחלטת.
כאמור, אשמח לדיון במרווחי זמן הגיוניים יותר.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer