הכשר מצוה
בשורש העשירי הסברת שהכשר מצווה יש לו מעמד הלכתי מסויים (כאמצעי למצווה) ובכל זאת הוא לא נמנה במניין המצוות.
א. בסוף, למה הוא לא נמנה ? בגלל שהוא עדיין לא מצוה במובן החמור של המילה (נימוק אנליטי), או בגלל שאין למנות פרטי המצוות (נימוק של מנייה) ? אם הראשון נכון, למה צריכים את הטעם השני ?
ב. מאיפה אתה מוציא שיש להבחין בין הכשר שנצטווינו עליו, שלו יש מעמד הלכתי מסויים, לבין הכשר מציאותי (לאו דווקא הכרחי) כגון קניית הלולב, שלו אין כל מעמד הלכתי ?
א. שני הטעמים יכולים להיות, ולכאורה זה תלוי בשאלה האם רואים את ההכשר עצמו כחלק מהמצווה. אני כבר לא בטוח (זה נכתב מזמן), אבל ככל שאני זוכר מסקנתנו היא שהרמב"ם התכוון לא למנות כי זה רכיב במצווה והרמב"ן הבין שלא מונים כי זו אינה מצווה.
ב. הכשר שלא הצטווינו עליו אינו נמנה כי מה שאין לו ציווי לא יכול להימנות. זו שיטת הרמב"ם לכל אורך השורשים. זה נכון גם אם ההכשר הזה הוא חובה הלכתית (או פרט במצווה).
מישהו טען לי, שלכאורה אין מצווה הבאה בעבירה בפריה ורביה (מי שהלך עם ממזרת ונולד לו בן, קיים פו״ר), וזה מוכיח שהכשר מצווה (הביאה) לא הוי חלק מהמצווה (שיהיה לי בן ובת).
ואמרתי לו, שאף אם מקבלים את ההיסק הלוגי שלו (אם אין מהב״ב אז אין זה חלק מהמצווה גופא. אגב, מסכים ?), יש הבדל בין הכשר מצווה לביאה. ההבדל הוא שהביאה לגבי מצווה פו״ר היא לא הכשר אלא היא גופא המעשה המצווה, אלא שהמצווה היא התוצאה אבל המעשה הוא הפעולה של הביאה, דזה לא הוי רק הכשר (וצ״ל שאף במעשה המצווה לא שייך מהב״ב). הוא לא קיבל את דבריי ואמר שאין הבדל, ובעצם:
פעולת המצווה במצוות תוצאתית = הכשר מצווה.
מי צודק לדעתך ?
I
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer