הלל, ניסים ועוד

תודה. מה לגבי שאר השאלות?

לגבי עובדות אין שום מחויבות לשום סמכות.
לגבי הלכות שנובעות מתפיסה עובדתית שגויה, בפשטות לדעתי ההלכות בטלות. אבל זה רק אם ברור לך שהקביעות הללו אכן מבוססות על אותה תפיסה וגם ברור לך שהיא שגויה.
יש מקרים שבהם אפשר "להציל" את הקביעה ההלכתית על ידי מתן משמעות שונה.
כשהדבר נוגע לתפילה (ברכה או הודאה) הדברים נכונים כפליים, שהרי תפילה אינה רק הנעת שפתיים אלא גם כוונה לתוכן, וכשאינך מסכים לתוכן גם אם תרצה לציית לקביעת חז"ל לא תוכל להתפלל.
כל זה לגבי הלכות שנקבעו על בסיס תפיסה עובדתית או מדעית. אם אתה מדבר על הלכות שנקבעו על סמך תפיסה ערכית (סוציאליזם) כאן יש סמכות ויש מחויבות אם הדבר נקבע בטקסט סמכותי (כמו הש"ס). הסיבה היא שגם אם אינך מסכים לקביעה הערכית לא מדובר בטעות שבעובדה. לכן כאן ההלכה שנקבעה מחייבת. אבל אין זה אומר שאתה חייב לאמץ את הערכים שבבסיסה.

תודה על התשובה. יש לך איזה מאמר בנושא?

לא. יהיה בספר השני והשלישי בטרילוגיה.

האם לדעתך הרב אדם שמתפלל ביום העצמאות במניין שאומרים תחנון ראשי לכל הפחות להמנע מכך או שיש עניין להשתתף עם הציבור? כוונתי מלכתחילה באדם שאינו נוהג לומר במניין ואת הלל עם ברכה וכל אמירתו את ההלל נובעת מרצון טוב שאינו נשען על הכרה הלכתית לכאן או לכאן. אני משער שלהפך לא היתה עולה כזו שאלה .היינו אדם שנוהג לומר תחנון ונקלע למניין שאומרים בו הלל בודאי לא היה מצטרף אליהם כי הוא חולק על הדעה הזו.השרלה מלכתחילה על אדם שאין לו מסורת או דעה מוחלטת בעניין (כפי מהות הסוגיה ההלכתית הזו שבלי חינוך מינקות עומד האדם ותמה מאין ולאין יכריע)

לדעתי עדיף לא להתפלל במניין כזה. עדיף להתפלל ביחיד. אמירת הלל תמיד נשענת מהכרה הלכתית. כוונתך לומר שאתה לא חייב לומר וזו רק התנדבות?
לגבי המקרה השני, אני לא מבין כיצד ייתכן אדם שסבור שאסור לומר הלל. לכל היותר אינו נוהג לומר (וגם זה לא מובן לי).
איני רואה צורך בחינוך. זו סברא פשוטה שאומרים הלל על הצלה. לגבי ברכה אפשר להתפלפל אם כי גם בזה איני רואה עניין גדול לכאן או לכאן.

תודה רבה. כן .כוונתי היתה שזו התנדבות כי בליבי איני חש הודיה כמו ביתר אמירות ההלל.זו עובדה.ישנה תחושה מוזרה בהלל הזה של יום העצמאות לדידי. אז אני אומר בלי ברכה ומקווה שבאיזה צד שבלב שחש הודיה על התקומה זה תופס. יחד עם זאת ליבי מגמגם בעניין. קצת כמו אדם שמבקש בתפילה ואינו בטוח שמישהו בכלל שומע.אולי.. אבל התשובה ענתה לשאלתי. (באזורים חרדיים-אשכנזיים עפ"י רוב אין מנייני הלל אלא מנייני תחנון ועל כן באה שאלתי. בימים עברו נהגתי לא להצטרף לתחנון אך גם לא לומר הלל ביחיד כי זה הרגיש מלאכותי)

האמור לעיל על מנהגי בעבר היה כמובן רק אם לא היתי במקום בו התפללו הלל. כוונתי שלא הייתי טורח לסוע במיוחד לחפש מניין בו אומרים הלל דמאי שנא מתפילות אחרות שאיני עושה כן. גם אם פספסתי מניין ציוני ולפני שטיבלעך חרדי בו יש מניינים מאוחרים יותר כנהוג היתי הולך לשם ולא מתפלפל מדיי בעניין. תחושתי הפשוטה היתה שאפרוש מהציבור בעניין אמירת התחנון ואינני עושה בכך דבר רע. ואת התחושה זו בקשתי לאשש איתך. תודה)

רק אבהיר שני דברים:
1. עקרונית אמנם אין לפרוש מהציבור, ולכן עדיף להתפלל ביחיד והכי טוב במניין שאומר הלל בלי תחנון. יש מקום לסברא שבמקום שהמנהג מקומם ושגוי יש עניין לפרוש מהציבור ולא לומר גם כשהם אומרים. [והרי זה גם מה שעושה בד"כ חרדי שנקלע (ל"ע) למניין ציוני. אמנם לא מדובר על פעולות תגמול אלא רק כאילוסטרציה]
2. אני חושב שאמירת הלל לא קשורה לרגשות אלא לתפיסות. אם לדעתך יש כאן משהו ששווה הלל אמור הלל. מה שבליבך לדעתי לא נוגע לעניין.