הצעה לישוב מהלך כעומד לשיטת בן עזאי

שלום כבוד הרב, עלה לי רעיון לאוקימתא(?) לישב את הקושיות בשיטת בן עזאי מהלך כעומד, שעלו בעקבות סדרת השיעורים שלך על פרק ראשון מסכת שבת (שיעורים 33-35).
קושיות בשיטתו:

1. איך בן עזאי מסתדר עם העברת ד\' אמות ברשות הרבים שהרי לשיטתו זה מעביר פחות פחות מד\"א.
2. לפחות לברכת אברהם, עומד לכתף לא נחשב עמידה ועומד לפוש נחשב עמידה וזה קשה כי מהלך כעומד אז כל שכן עומד לכתף.
3. המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור, ולא מצינו בשיטת בן עזאי שהוא פוטר
4. בכתובות בבירור ניראה שבן עזאי סובר שבכל רגע ורגע מתבצעת בהליכה גם עקירה וגם הנחה, אחרת מה שייך להפעיל את הכלל קם ליה בדרבה מיניה.

 
קושיה (4) היא הקשה מביניהן אבל אני חושב שגם אותה ניתן ליישב באופן שמסתבר על הדעת.
ניסוח סברת בן עזאי מחדש: הולך כעומד הוא הולך כעומד לעניין עקירה בלבד ולא לעניין הנחה. כלומר, צעד שנעשה אחרי צעד, כאשר בצעד השני נלקח חפץ, דינו הוא כצעד שנעשה אחרי עמידה, שניהם בכוחם לעקור. במילים אחרות, גם לדעת חכמים עקירה אינה מתחילה עד שהבן אדם מתחיל ללכת, אלא שהם סוברים שעליו לעמוד לפני כדי שהצעד הראשון שהוא עושה תיקרא עקירה. בן עזאי לא מצריך זאת כי הוא לא רואה הבדל מהותי בין צעד שלוקח חפץ (גם חפץ שלא נח) כאשר עמדת לפני או שלא עמדת לפני הצעד. שניהם יקראו עקירה. אמנם כמו שהסברת, העקירה הולכת אחר הצעד הראשון, כלומר רגע העקירה. ניתן לומר שלדעת בן עזאי, ברגע שהתחלת בעקירה כל מה שאתה עושה הוא להמשיך לעקור את החפץ ולא מאתחל את העקירה כל צעד וצעד מחדש. כעת, הסיבה שהוא פוטר במעבר דרך סטאו הוא כי לא ניתן להגיד שאתה ממשיך לעקור את החפץ מרשות היחיד, עקירה שייכת רק במקום בו החפץ עדיין נמצא ברשות ממנה התחיל להיעקר, כאשר עברת לסטאו העקירה מרשות היחיד הסתיימה (כי הוא כבר לא שם) וכעת החלה עקירה מהסטאו לרשות הרבים, אבל לא התבצעה שום הנחה לשיטתו באמצע. ולמרות זאת לשיטתו הוא יפטור כי העקירה התבצעה מהסטאו ולא מרשות היחיד. כעת לישוב קושיה (1), במעביר ד\' אמות ברשות הרבים הוא מחייב רק אם נעמדת כי מהלך הוא כעומד – לעניין עקירה ולא לעניין הנחה. גם בן עזאי יסכים שלא מתבצעת פה הנחה עד שנעמדת, שאין בכוחה של הליכה להניח, אלא רק לעקור. כמו כן בקושיה (2) בעומד לכתף נגיד את אותו הדבר (אף על פי שאני מסכים איתך שממש לא מוכרח להניח שהוא מחלק ביניהם כברכת אברהם), אם הבנו מחד שבן עזאי מחלק בין עומד לכתף לעומד לפוש כדעת חכמים, שהרי לא מצינו מקום שבו הוא חולק עליהם, ומאידך שיטתו שמהלך כעומד אז איך הוא לא מחלק בין עומד לכתף ללפוש, שהרי עומד לכתף היא עמידה גרועה לכל היותר כהולך? לדוגמה במעביר מרשות היחיד לרבים, גם אם הוא נעמד לכתף תוך כדי ברשות הרבים הוא יהיה פטור לשיטתו שכן פטור לדעת חכמים, ואילו רק כאשר יעמוד לפוש יהיה חייב. וההסבר הוא שגם בעומד לכתף הוא סובר שהוא כעומד (כמו בהולך), שמי שהתחיל עמידתו בעמידה לכתף צעדיו אחריה יחשבו עקירה, אך לעניין הנחה בן עזאי יסכים כחכמים שעומד לכתף לא עמידה – לא הנחה. 
קושיה (3) מתיישבת באותו אופן בשילוב הסברה שלך, פעולת העקירה הולכת אחר רגע העקירה ואם הוא היה לשם העברה מזוית לזוית אז פטור על מלאכת ההוצאה כמו בדין שתי כוחות באדם (או שתגיד שבכלל לא התבצעה פה המלאכה במלואה כי לא הייתה עקירה, רק העברה והנחה). 
קושיה (4) בכתובות מתיישבת לעניות דעתי כך:
כשאתה גורר חפץ על הריצפה, רק אז כל צעד נחשב כעקירה, מכיוון שכל רגע ורגע החפץ נחשב מונח. החילוק לדעת בן עזאי בין זה ללקיחה ביד הוא שבשונה משם, במקרה הזה החפץ \"מתמיד\" להיות בריצפה, ועל כן פעולת הגרירה נתפסת כפעולה הנצרכת לעקירתו בכל צעד וצעד מחדש. בהליכה עם החפץ ביד אחרי העקירה הראשונית ההסתכלות היא לא כזאת כי אף על פי שנצרך ממך להשקיע אנרגיה בשביל להוציא את החפץ, החפץ איתך והסטטוס שלו הולך אחר הסטטוס שלך, כלומר אחר הגוף שבהליכה לא נחשב כנח. לכן מכיוון שאתה לא נח גם הוא לא נח. כמו כן זורק מחייב כי הליכה בכוחה להיקרא עקירה, מעופם של חפצים לא וכן במושיט, שיותר קשה כי יש צד לפטור לשיטתו אבל ניתן להגיד שהוא לא רואה את המשך ההושטה דרך הסטאו כעקירה משמעותית ומה שלומדים שמחייבים במושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים הוא דין מיוחד שפה סתם ככה הוא היה צריך לפטור לשיטתו, כי הושטה לאו עקירה (אבל זה לא קשה כי גם חכמים שמחייבים בהושטה דרך סטאו היו צריכים לפטור דרך רשות הרבים, לכן באמת לומדים את זה כדין מיוחד מהמשכן). 
 
לסכם, יסוד הסברא פה בנוי משתי הנחות:

1. הליכה עוקרת.
2. לא צריך מנוחה, רק הימצאות (ולא צריך לחלק בין רשות הרבים ליחיד בשביל ליישב)

 
הערות נוספות:
נשמע שתירוץ הראב\"ד שם שרשות היחיד לא צריך מנוחה ממש היא כי ההתייחסות אל רשות היחיד הוא כמו לגוף נקודתי (כלומר בעל קאורדינטה אחת), ורשות הרבים מכיוון שאין משהו שמיחד את השטח שלה, ההסתכלות על כל קאורדינטה כעומדת בפני עצמה? ועל כן הימצאות אין פירושה מונחות, כי יש חשיבות לקאורדינטה שלך שם. תקן אותי אם אני טועה.
 
בנוסף, אל אור קושית התוספות הלא ברורה, אני חושב שמהלך הגמרא בלשלול פטור חציצה היה כזה:
בוא ונביא מקרה שבו מעבר דרך חציצה פטורה מחייב.
ראשית, נמצא מקרה בו אנו מעבירים חפץ מרשות לרשות לרשות ומחייבים. כעת, ננסה להוכיח ממעבר ברשות הרבים, כאשר עברתי ברשות הרבים תשע אמות נגיד. אז אנחנו מוצאים ארבע אמות שהעברת ואז עוד ארבע אמות באמצע שהם כמעין רשות ואז עוד אמה שהיא כחלק מרשות שלישית. לכן מכיוון שמצינו פה שרשות באמצע לא פוטרת אותנו, גם בסטאו אין היא פוטרת. אך לא דומה, שהנחה בתוך ארבע אמות שבאמצע יהיה חייב ואילו בסטאו יהיה פטור, לכן אי אפשר לשלול פטור חציצה. לכן הם ממשיכים ועוברים (בעצם מדייקים) למקרה הבא של מעביר ארבע אמות, שם כן פוטרים לו נעמד באמצע. כעת, את הדחיה של המקרה הזה מסבירים עם ההסבר שלך (שאין פעולת הוצאה, כי לא העברנו שיעור חשוב). מפה עולה שמה שתוספות התכוונו בקושיה שלהם הוא לשאול למה טרחה הגמרא להציג את התירוץ הראשון (שנשלל) כעובר מרשות לרשות לרשות הכל ברשות הרבים, שהרי פשוט יותר להציג את הדמיון מרשות היחיד דרך רשות הרבים למקום רחוק יותר ברשות הרבים. בכל מקרה, על זה הם עונים שהגמרא דוחה את הדמיון ששם כי כל מה שלא מחייבים באמצע הוא כי הלכנו והמקום מצד עצמו חייב בהנחה, לכן לא דמי חציצה שפוטרת. 
ובאמת לאור הקושיה שלהם התברר לי שיותר הגיוני מבחינה דידקטית להתחיל מהמקרה הראשון בגמרא, כי אני מניח שהיה ברור גם להם שזה לא דומה לסטאו שפטור, די בהתחלה. אמנם המקרה הזה כן יותר דומה באופן בסיסי לסטאו, לעניין חציצה, כי כמו בסטאו, יש רשות ואז רשות ואז רשות. רק אחרי שאתה שולל את המקרה הזה על המאפיין השני של הסטאו אתה תנסה לדמות למקרה בו הנחה באמצע תפטור, קרי העברה תוך ד\' אמות. ואת זה שוב שוללים, דווקא על הצד הראשון של חוסר הדימיון לסטאו – שאין שם רשות שחוצצת ממש באמצע ומה שלא מחייבים תוך ד\' אמות הוא כי האדם לא חייב ולא שהמקום לא חייב (מצד עצמו המקום לא מיוחד ולא הוה חציצה).