השיבה אל המטפיזיקה

מעניין, הלינקים הישנים כבר לא עובדים וגם באתר שלו לא הצלחתי למצוא.

https://ozbluman.wordpress.com/

גם אני לא הצלחתי למצוא..
יש לי אותה בקובץ פי די אף.. אוכל לשלוח אותה לרק במייל אם ירצה

אם תוכל, אשמח להציץ בזה.
mikyab@gmail.com

תודה

שלחתי… יאשר הרב שקיבל

תודה. זו עבודת מסטר ארוכה. אנסה להציץ.

יהודה
התוכל לשלוח גם לי?
godorpor818@gmail.com
תודה

שלחתי בשמחה:)

כבר הספקתי לקבל, להודות לכבודו, לקרוא, לחלץ את תמצית עמדתו של הרב טאו (זה לא קשה, הכותב הציג זאת בסיכום בקצרה) ולמצוא את נקודת התורפה העיקרית ברקע הטאואיזם, לדעתי.
בקרוב אעלה אותה פה.
חן חן

זוהי פסקת המפתח לדעתי כדי לגשת למשנת טאו (אם בשל החפזון זיהיתיה לא נכון אני מזמין את מי שבקיא בטאואיזם לתקן אותי):

"תוך כדי ההתחקות אחר ה"מבט של קודש" ואחר המושגים "קודש" ו"תודעה" נפרשה בפרק השני
יריעה מטפיזית שלמה אודות ה"אדם-כפי-שהוא-צריך-להיות": כיצד הוא מסוגל להכיר רבדים
נוספים של המציאות, שאינם גלויים לפניו במצבו הנוכחי; כיצד רבדים אלו מתייחסים בין היתר
לדחפים רוחניים הפועלים במרחב החברתי-תרבותי סביבו ואף בנפשו שלו; כיצד הכרתם של
רבדים אלו תלויה ללא-התר ב"כתבי הקודש" – הן משום ש"כתבי הקודש" מכילים את מערכת
המושגים המדויקת הנדרשת לתיאורם, והן משום שלימוד "כתבי הקודש" מוביל לשינוי כולל
במערך ההכרה, הנדרש על מנת להתוודע אליהם; וכיצד בסופו של דבר יהיה אדם זה מוסרי יותר
ורגיש יותר, בד בבד עם היותו ישראלי יותר ויהודי יותר."

בכפוף למגבלות של קריאה מרפרפת ראשונית ניתן לסכם את הנחת היסוד של טאו כך:

הקדושה, מושג שלהבנתי מקביל פחות או יותר למעין דריכות מטפיזית שהאדם נקרא לטפח, היא הקטגוריה העיקרית בשביל השתלמותו הרוחנית של האדם, בייחוד היהודי.

הקושי: הכרתם של רבדי הקדושה הללו "תלויה ללא היתר בכתבי הקודש". מן הסתם הכוונה לכתבי הקודש היהודיים אבל גם אם הרב טאו היה מתעקש שמדובר בוודות או בקוראן הבעיה היתה אותה בעיה.

מנקודת ראות פילוסופית העמדה הזו מביעה עמדה אנטי-דואליסטית ("אנליטית") משום שהיא מציגה רק "דרך מלך" אחת לקרב אותנו לאותה "קדושה". אם טאו מודה בדרכים אחרות הן בהכרח חשובות פחות עבורו. בכך הוא שולל בפועל את עצם הרעיון שרק הכושר האינטואיטיבי באדם יכול לשמש כאותה "דרך מלך".

מה שתומך לכאורה בפרשנות שהבאתי היא ההשוואה של הכותב בין טאו להשל. האחרון לא מסתפק ב"חיפוש אחר המטפיזיקה" אלא מלכתחילה מכוון גבוה יותר ל"חיפוש אחר אלוהים". טאו לעומתו מסנדל את עצמו מלכתחילה וכובל את פעולותיו לחיפוש הקדושה. זו כאמור מזוהה אצלו עם טקסט אקטואלי.

בדברים שנכתבו לעיל אין כמובן שום הבעת עמדה על מכלול המשנה של טאו ועל פרטיה. קל וחומר שלא על האדם עצמו. ממה ששמעתי עליו ממקורות אחרים נדמה לי שחבויה פה פרובלמטיקה לא פשוטה…

אמרת שלפי טאו הדרך הכי חשובה כדי להתקרב לקדושה היא (גם) באמצעות כתבי הקודש היהודיים ולא (רק) באמצעות הכושר האינטואיטיבי. היכן ה"פרובלמטיקה" בעניין?

לא דייקת אותי.
אמרתי שלפי טאו ההתקרבות לקדושה או הכרתה יכולה להיעשות קודם כל דרך כתבי הקודש (ורק לאחר מכן אולי גם בדרכים אחרות).
טאו קובע פה מדרג שגוי שלא עולה קנה אחד עם מה שמיכי קורא עמדה "סינתטית". הכושר האינטואיטיבי באדם קודם מבחינת ההכרה לכל הדרכים האחרות. וודאי קודם לכתבי הקודש.

יש לטאו אולי מוצא מכך בכיוון אחר שלא אפרט כרגע אבל לדעתי גם מוצא זה הוא אשליה

א. מה ההבדל בין "ההתקרבות יכולה להיעשות קודם כל" לבין "הדרך הכי חשובה כדי להתקרב".

ב. אתה כותב שהכושר האינטואיטיבי קודם (מבחינת ההכרה) לכל דרך אחרת, ואילו טאו אומר שכתבי הקודש הם שקודמים. אבל היכן הקושיה כאן. הכושר האינטואיטיבי הוא כמו העיניים שלנו, כל פרשנות נעשית באמצעותו ועל גביו. טאו טוען שהדרך היא להפעיל את הכושר הנ"ל בלמידה של כתבי הקודש ואז מגיעים ליעד. אין שום סיבה לחשוב שאפשר להפעיל את הכושר בחלל הפנוי וגם כן להגיע לאותו יעד.
או שאוקי טאו יאמר לך שבאמת מס' 1 זה הכושר, ומס' 2 זה כתבי הקודש. ואז מן הסתם אתה תאמר לו מה קורה אם יש סתירות בין זה לזה. התשובה היא שבמקום סתירה בין תצפית ישירה של הכושר לבין תוצאה מכתבי הקודש (שגם היא כמו כל דבר נשענת על פרשנות שיסודה בכושר) התוצאה מכתבי הקודש קובעת. האם זאת אכן האמירה שאתה מבשל לשלב הבא? (אם כן אז אטרח להצדיק את "התשובה")

א. אין הבדל. התזה העיקרית שלי היא שטאו הופך את המדרג ולכן טועה.

ב. הקושי נובע מכך שפירוש עקבי של התזה הטאואיסטית מוביל בהכרח, לדעתי, למסקנה שכלל אי אפשר להחזיק באינטואיציות. כדי להחזיק בעמדה שאינטואיציות אכן קיימות והן הבסיס (כמו שאתה עצמך מודה) נדרש לטעון את זה: יש דרישה המינימלית מכתבי הקודש שיציגו את עצמם, גם אם רק במובלע, ככפופים לאינטואיציות שלנו (ולא רק יודו בקיומן, אם הם אכן עושים זאת). אם היו עושים כן היו מודים ש"הקדושה" נמצאת קודם כל באלוהים ואולי גם בקשר הישיר שלו עם האדם ומתוך כך היה נובע שהם לא באמת הכרחיים כמו שטאו היה רוצה לחשוב. הבעיה שהם לא עושים זאת וגם טאו לא טוען כך.

ג. שים לב שאני שולל אפריורית שום מדיום כדרך להתקרב לקדושה ובוודאי לא שולל את כתבי הקודש. אני רק מציב את המדרג הנכון בעיניי.

פרשנות כתבי הקודש אכן כפופה לאינטואיציות שלנו. מדוע מכאן נובע ש"'הקדושה' נמצאת קודם כל באלוהים ואולי גם בקשר הישיר שלו עם האדם"?
חווה דעתך בבקשה על האנלוגיה הבאה. תמונת השולחן בתודעה שלי מתווכת דרך העיניים שלי אבל בעיניים שלי עצמן אין שום שולחן, ואם בחדר (כתבי הקודש) לא יהיה שולחן (מידע על הקדושה ואמצעים להתקרב אליה, או הקדושה עצמה) אז העיניים שלי (הכושר האינטואיטיבי) לא יוכלו ליצור אצלי בתודעה את התמונה הנכונה של השולחן מעצמן.

עוד הערונת: כל תיאוריה שרוצה "להחזיק בחפותה" מאשמת אנליטיות חייבת להציג תנאי אפריורי שלפיו כלל גופי הידע שלנו (כולל היא עצמה) הם קונטינגנטיים למציאות (למעשה לאלוהים) ונסמכים על הכושר האינטואיטיבי (שהוא למעשה דרך המלך "להיכרות" עם אלוהים).

לא מבין את האנלוגיה שעשית ובכל מקרה לא רואה איך משרתת אותך.
אם כבר האנלוגיה צריכה להיות כזו:
יש שולחן (אלוהים).
יש תמונתו הנודדת אלינו (היכרות "קדושה" כזו או אחרת עם אלוהים או לפחות עם "נוכחותו").
יש עיניים הקולטות זאת (הכושר האינטואיטיבי).
רק לאחר מכן מגיע השכל (כתבי הקודש או למעשה פרשנותם) ומנסה להבין מה הוא ראה.
טאו אומר אחרת: יש שכל והוא מספר לנו כל מיני דברים המחייבים…!!!! אותנו להאמין בהם (חוש ראיה, שולחנות, תמונות של שולחנות וכו'). טענה זו סותרת את מה ששנינו כבר הסכמנו עליו, כלומר שהאינטואיציה קודמת לשכל/לכתבי הקודש

למה אתה מדמה את כתבי הקודש לשכל ולא לחדר מסוים שבו נמצאת האפשרות לראות את השולחן. אפשר לטעון שכתבי הקודש (החדר) הם האמצעי החשוב ביותר שאם הכושר יפעל עליו (העיניים יביטו בחדר) יהיה אפשר להגיע לקדושה (תמונת השולחן תנדוד לתודעה דרך העיניים). מי שיגיד שרק בחדר מסוים יש שולחן ורק שם אפשר לראות אותו אמר בזה שהעיניים הם לא אמצעי הראייה היחיד?

אני באמת לא מבין את האנלוגיה שלך. אולי אני מפספס משהו אבל היא כ"כ לא תואמת בעיניי את הדיון…

כתבי הקודש מוסרים לנו אינפורמציה מסוימת (שיש אלוהים, שיש קדושה וכו').
לכן הם נמשלים לכשרי ההכרה שלנו, למשל לשכל. והרי גם כשרי ההכרה עושים את אותה פעולה.

הדימוי של חדר שאתה עושה בו שימוש ממש מוזר לי… "חדר" נמשל לכושר ההכרה…? האם חדר- שבו יש כל מינים אובייקטים (למשל שולחנות) "מעביר" לנו מידע כזה או אחר על אותם אובייקטים…?

בכל מקרה לא צריך להתבחבש עם הדימוי כדי להבין את הטענה: הרב טאו צריך להחליט מה קודם למה- האינטואיציה או כתבי הקודש? לדעתי הוא כבר החליט, בניגוד לדעת שנינו, בניגוד למה שהשכל אומר. זה לב הטיעון שלי.

במקום להקשות מה קודם למה וכל מיני הגדרות, בוא תציע מקרה מבחן מעשי שבו אתה חושב שהרב טאו יגיד מסקנה א' ואתה אומר לו שזאת טעות ובכלל צריך להיות משהו אחר. אני אנסה את כוחי: נניח שהאדם באופן ישיר מרגיש שאפשר להגיע לקדושה על ידי גירוד בגב. נניח שבכתבי הקודש כתוב שהדרך להגיע לקדושה היא על ידי כ"צ. הכושר האינטואיטיבי מפרש לי שכ"צ הכוונה כסיסת ציפורניים. כעת הטיעון שלך בא ואומר (בעולמו של אותו אדם ולפי דעתו) שגירוד בגב הוא דרך טובה ונכוחה להגיע לקדושה כמו גם כסיסת ציפורניים, ואילו לדעתך הרב טאו אומר שאך ורק כסיסת ציפורניים. אני מבין נכון את הטענה שלך?

טוב ידידי, אתה הולך ומתרחק ממישור הדיון שלנו.
קודם הבאת אנלוגיה שלא שייכת לעניין ועכשיו זה…?

לא הרב טאו ובטח לא אני הקטן מתייחסים לשאלות מעשיות קונקרטיות, לפחות לא בדיון הזה.
ברור שטאו מתכתב עם מסורות הגותיות המנסות לנסח טענות אוניברסליות אודות התנאים האפריוריים להשגת קדושה. למשל טענתו שיש לפנות לכתבי הקודש. אני טוען שהתנאים האלה שהוא מנסח כושלים. אם אתה מחפש "קייס סטדיז" או "מרשמים" לא תמצא אותם אצלי. אני חושד שלטאו דווקא יש כאלה אבל גם אצלו הם באים רק בקומה השנייה ולא במקום שטיפסת אליו עכשיו…

קרא שוב את טענת הפתיחה שלי, עוד לפני שפנית אליי, ותראה בעצמך במה אני דן.

אתה יכול לנסח דוגמה היפותטית של מקרה שבו העמדות השונות שלכם (שלך ושל הרב טאו) יובילו למסקנות שונות? מה בדיוק הבעיה לצייר דוגמה כזאת?

זה לא עיקר העניין שלי בחיים אבל אתה מבקש ככ יפה…
הרב טאו יבחר כמקור לקדושה וכביטוי לה בתורה ובכל מה שנובע ממנה לדעתו מבחינה נורמטיבית עקרונית וכנראה גם היסטורית. אני לא. יותר קונקרטי מזה? אני מניח שהוא רואה בארץ ישראל ובמדינת ישראל את מקום מושבה של הקדושה. לזה יש כמובן השלכות פסיכולוגיות, פוליטיות, כלכליות וכו' קונקרטיות. בעיניי יש בעמדה שכזו לא רק קדושה (אולי גם) אלא בעיקר "טומאה".

איך זה קשור לשאלה האם הכושר האינטואיטיבי קודם או לא קודם לכתבי הקודש

ניכר שאתה באמת עייף…

ניסית להקשות על טענתי הפילוסופית כנגד עמדת הרב טאו (שהיא פילוסופית בעצמה).
נענית.

לאחר מכן פנית לשאול לגבי דוגמה קונקרטית. למרות שזה לא היה הנושא שלי עניתי לך.

עכשיו אתה מקשה: איך הדוגמה הקונקרטית קשורה למצע הפילוסופי שאיתו פתחתי?

תשובה בכ"ז: כאשר טאו מציב לעצמו (ולנו) נורמה דתית קונקרטית לגבי מושג הקדושה אבל הוא לא מבין שמלכתחילה הוא לא מבין לא את הנושא ולא את עצמו בגלל עניין האינטואיציה וקדימותה לתורה, הרי יש מקום לפקפק במעמדה של הנורמה המוצעת.

דורון,
עכשיו הבנתי אותך (בתגובות לטור על ההלכה היית סתום לחלוטין).
נדמה לי שהבעיה היא זו. אנו מניחים שאין לנו יכולת לאינטואיציה ישירה עם אלוהים אין סופי כי אחרת המציאות הסופית שלנו תקרוס. בשפה לוריאנית הצמצום יקרוס. בשפה אריסטוטלית החומר יגלה את אינותו. מסיבה זו אי אפשר באמת לבוא במגע ישיר עם אלוהים ולקבל ממנו קדושה.
מצד שני אלוהים לא יכול להיות אובייקט בעולם הזה. זה יהפוך אותו לעבודה זרה. זו גם הבעיה עם אלוהים של סולאריס של סטניסלב לם. אלוהים הוא סובייקט המבטא חירות ולא אובייקט הניתן למחקר מדעי ולמניפולציה טכנולוגית.
מצד שלישי אי אפשר לעולם בלי התגלות אלוהית מסיבות מוסריות ואולי גם צורך גבוה כמו שמכנה זאת הרב מיכי.
מה הפתרון?
התורה. מצד אחד היא מגלה את אלוהים בעולם. מצד שני היא לא אוביקט הכולא את אלוהים בתוכו. אם אתה רוצה תקבל אותה ואם לא לא. אז נכון שיש לנו אינטואציה של הקדושה של התורה שנובעת מאלוהים שמעבר לתורה. מצד שני, אין לנו דרך לעקוף אותה או את העם שהיא יוצרת מעצם הציווי שלה מהסיבות שהזכרתי קודם. אז זה מה יש.

מדוע זה אומר שאין התגלויות נוספות? לא יודע. פעם קראתי אצל חנן פורת שיש רק התגלות אחת כדי לבטא את ייחוד האל.

זה מה שקראתי לו תיאוריית המסמנים של אלוהים שבזמנו שאלת עליה אבל עד שלא הסברת את עצמך כאן (וזה לקח 3 שנים לפחות) לא ידעתי איך להציג אותה.

3 שנים תמימות… ואז זה הגיע. תן לי רגע לעכל את גודל המעמד 🙂

טוב, מן הסתם דבריך מוטעים בעיניי.

ראשית אני לא בטוח שאין לנו היכרות ישירה עם אלוהים או עם "איכויות" מסוימות בו (רוח הקודש, שכינה, לא יודע).

שנית, אם אתה באמת צודק ואין לנו היכרות כזו הפתרון הוא אכן גורם מתווך בינינו לבינו.
אבל כפי שטענתי אינספור פעמים פה, התורה היא גורם מתווך מחורבן. פרשנות עקבית של עצם קיומה מוביל בהכרח למה שקורה עם כל גוף ידע אנליטי המשתלט- יותר נכון מנסה להשתלט- על המציאות. במקרה זה מדובר בניסיון השתלטותה של התורה על אלוהים. פוטש.
הסברתי זאת בעבר באריכות (כאמור לא רק לגבי התורה).

שלישית הגורם המתווך שמציע המודל הנוצרי (בן האלוהים) יותר מוצלח מבחינה פילוסופית. אדרבה הוא נשען במידה רבה על דווקא על אמיתות התורה.

כמובן יתכן שנעלה על הדעת גורמים מתווכים מוצלחים אפילו יותר.

בס"ד ט' בטבת פ"א

השכל הישר מוביל למסקנה שמי שייצר מכונה משוכללת כמו העולם – יצרף אליה 'הוראות הפעלה' כתובות, ובמקביל יכשיר 'צוות טכני' מוסמך של 'מהנדסים וטכנאים' שיקבלו הדרכה מעמיקה מהיצרן על תכליתה ודרכי התפעול הראויות של 'המכונה'

ההיגיון האנושי לא רק מחייב שתהיה הדרכה אלקית פרטנית, אלא גם משמש ככלי להבנה ולהעמקה 'בהוראות היצרן' כדי להבין את העקרונות והכללים ובכך לאפשר להתמודד עם מצבים חדשים. אבל ההיגיון המפרש צריך להיות מושתת על היסודות המפורשים ב'הוראות היצרן'.

מתוך הידע הניתן לנו בתורה הכתובה והמסורה ניתן להגיע בשכלנו לתובנות שלא היינו מגיעים אליהן בלעדי הידע שניתן לנו במקורות. כך למשל, כשפרצה המודרנה ורבים מאנשי הדת עזבוה, יכולנו להבין ש'העסק נגמר' ח"ו.

אך משגילה לנו דניאל ש'לעת קץ' יהיו משברים קשים, אך 'עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע', ומשגילו לנו חז"ל ש'בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא… המלכות תהפוך למינות ובית הועד יהיה לזנות' אך המשבר הרוחני הוא שיביא לגאולה – יכול לבוא הראי"ה קוק ולנתח בשכלו את המצב, ולהסביר (במאמר 'הדור') שהמשבר והמרידה נובעות מרצון בני הדור שלא לקבל דברים כ'מצוות אנשים מלומדה', אלא ישאף להבנה והזדהות, ובעקבות תובנה אופטימית זו – לבנות כלים לפתרון המשבר הרוחני ע"י בניין קומה גבוהה יותר שתתרגם את אמונת התורה וערכיה לחיים שלמים יותר לכלל ולפרט.

בברכה, טאו-טה-צ'ינג איש לה-ווינג

לוינגר, אתה בטוח שאתה לא פוסטר?

לדורון –

לו הייתי פוסטר היית מתחיל לסגוד לי כמו שאתה סוגד לאיש הממוסמר אל הצלב 🙂

בברכה, יהודה מהקריות

ובקיצור:
האדם מוצא לפניו עולם מתוחכם ו'מתוקתק' ומבין שיש 'מנהיג לבירה' הוא יכול אחרי מחקר ממושך לדעת קצת מדרכי הפעולה של ה'מכונה'. אבל כדי לדעת מה תכליתה של המכונה ומה הן 'הוראות ההפעלה' המביאות לתכלית שקבע ה'יצרן' – בזה צריך האדם לקבל הוראות הפעלה מהיצרן.

הוראות אלה ניתנות לו הן במיסמך כתוב, בכתבי הקודש, והן בהנחיות פרטניות ומעמיקות שהועברו ל'צוות טכני' של 'מהנדסים וטכנאים' הלא הם הנביאים והחכמים, שקיבלו את יסודות המידע במסורת, אותה הם משלימים ומפתחים בהבנה וניתוח שכלי של העקרונות, ניתוח המאפשר להם להסיק מסקנות גם על מצבים חדשים שלא הוזכרו בפירוש במקורות העתיקים, ולגביהם צריך 'דימוי מילתא למילתא'.

נראה שהעיון השכלי המושתת על היסודות של התורה הכתובה והמסורה – הוא המבט של קודש' שעליו מדבר הרב טאו.

בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

טוב, פוסטר לא יכול לראות את עצמו מבחוץ. כמאמרו של ויטגנשטיין הוא "מראה את עצמו" בלבד (פרפורמציה). אבל אולי כתבי הקודש ישלחו לך בבוא היום ממד שלישי (עומק). נמתין בסבלנות.

לדורוס –

אתה ממש משתפר. אחרי שכתבת תגובה שלימה בלי להזכיר מילה בלאטינית – סוף סוף הגיעה הלאטינית: 'פרפומציה' מפי ויטטנשטיין

בברכת 'אטם פיריטוש קניירט…איטם אוטאן יו פריש הידג ויזט, יוי דה יו וולט', שאציוס ליווינגרוס

לי אין התגלות שכינה. אם לך יש אז סבבה אבל נראה לי שלרובינו אין דרך לעבור את המרחק מהעולם הגשמי הסופי שבו אנו קיימים אליו. דרך אגב אני לא בטוח שהתורה מתנגדת. משה רבינו הוא זה שאומר "ומי יתן כל עם ה' נביאים" והנביאים מתנבאים על נתינת לב בשר ומלאה הארץ דעה את ה'.

אתה מניח שהתורה היא מתווך לא מוצלח. לא יודע אבל אם זה מה שיש אז זה מה שיש (ועל כך ראה הקטע הבא).

בן אלוהים במקור בנבואות ישעיהו כוון על עם ישראל, האם אתה עכשיו תדבק באומה כמו שמציע הרב קוק כדי להגיע לאלוהים? אני מתעלם מההיבטים הפאגניים של הנצרות (קבלת ישו כאלוה ועוד). העובדה שאנו יכולים לחשוב על התגלויות מוצלחות יותר לא הופך אותן לאמיתיות. בסופו של דבר מדובר באינטואיציה כמו שציינת. האינטואיציה לא מאפשרת לנו לחצות את הפער בכוחות עצמנו אבל היא מאפשרת לנו לזהות אם טענה של התגלות היא אמיתית או לא. ובינתיים לא הנצרות ולא האסלאם עושים לנו את זה. כמו שהפתגם אומר – מי שטעם יין הונגרי לא יבלבל אותו עם יין אחר, התורה היא היין ההונגרי שלנו ובינתיים אף יין אחר לא מבלבל אותנו.

אני מסכים שהלכות מסוימות בתורה נתפסות כמשתלטות על המחשבה ולפיכך על אלוהים אבל זה רק מצביע על הבעייתיות שיש בלימוד הלכה מתוך משנה ועל עליונות בעל הגמרא על בעל המשנה (כלומר עליונות ההבנה הלמדנית על פני ההבנה הפשטנית).
העובדה שקריאה קראית, כלומר פשטנית, של התורה מציגה לנו צורה של התורה כאנליטית לא הופכת אותה לכזו. האיסור על קריאה בספרי מינים לא באמת מונע מאיתנו לחקור הלכי מחשבה שהרי תוקפה של התורה עצמה נובע מהאינטואיציה שלה. את האיסור צריך להבין בדרך אחרת. אולי כזהירות מגישות מכניות מטריאליסטיות המביאות את האדם לידי עברה (כעין הרוח הרעה השורה על האדם בעקבות התעסקות עם הצדדים המכניים של האדם כמו תספורת, גזירת צפורניים, שינה, יחסי מין וכדומה המצריכים נטילת ידים לאחריהם). ושוב צריך לעיין. מה שבטוח שאם אדם מזהה את אלוהים גם במקומות אחרים כמו קאנט או אריסטו או אולי בודהא בגישתו המקורית אז אין שום איסור בדבר.

בס"ד י' בטבת פ"א

לי"ד – שלום רב,

כל הטיעונים של דורון על הצורך ב'מתווך' בין האדם לאלקים, שמכוחם הוא דן 'יזה מתווך מוצלח יותר – התורה או הצלוב?', הם תולדה של התפיסה הפגאנית שיש צורך ב'מתווך'. התורה מאמינה בקשר ישיר. הבורא מתגלה לנביאים ובראשם משה רבנו ומסר בידם את 'הוראות ההפעלה' של העולם, ומכיוון שאלו הוראותיו של הבורא – הרי הן נצחיות כי 'לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם'.

כל התגלות נוספת – אם בנבואה לנביאים ואם ברוח הקודש המתגלה גם בסברותיהם של חכמים – לא תבוא לעקור את הרצון האלקי שנמסר בתורה, אלא להוסיף הדרכה איך מחזקים ואיך מיישמים את עקרונות התורה בנצחיים במצבים מתחדשים.

בברכה, עמיעוז ירון שניצל"ר

צודק שצ"ל. נוקשתי בלשוני אחר המינות.

י.ד.

שלוש שנים לקח לך, לדבריך, להבין מה אני רוצה והופ… הנה זה בא. לאור דבריך האחרונים אני חושש שלא כ"כ הבנת, בכ"ז.
מה התוכניות שלך לשלוש השנים הקרובות?

הטענה שלי אודות קשר ישיר (לא מתווך) עם אלוהים לא הייתה עיקר הטיעון. לא על זה אני בונה בדיון הנוכחי.
בכ"ז קיומו של קשר ישיר כזה הוא הנחה סבירה, אם כי נדרש לה ביסוס רציני יותר ממה שאוכל להביא כאן. אם יש קשר כזה הוא יעוגן במושג האפשרות: כבני אדם אנו עומדים בחיי היומיום לא רק מול ישויות ואירועים אקטואליים אלא גם מול האפשרויות להתממשות של כל אלה. אפשרויות הן אכן ישויות "ריקות" אבל לכפור ברלבנטיות של אותה "ריקות" בחיינו יהיה לשחק את משחקו המטופש של הספקן.

אבל כאמור זה לא עיקר הטיעון שלי. העיקר הוא בתיווך וכבר הסברתי לעייפה את טענתי והבאתי דוגמאות והנמקות (למשל בויכוח עם מיכי מלפני כמה שנים על דעת התורה על נחיצותה בעולמות אפשריים מקבילים).

בכל מקרה המודל של תורה מהשמיים הוא לא באמת מודל מחורבן, כפי שהתבטאתי קודם. יותר מדויק לראות בו מודל טרגי. זהו מודל שבו האל קונטינגנטי לטקסט שהוא עצמו יצר. כפי שנאמר קמו המלפפונים על הגנן.
לכן גם אין לי מה לעשות עם טענותיך שלא הנצרות ולא האסלאם "עושים לנו את זה" (בתוספת משל היין ההונגרי). מה זה ענייני מה עושה דבר זה או אחר לפלוני אלמוני? מה אכפת לי מצבו הפסיכולוגי של המאמין? ענייני בטענות פילוסופיות. כאלה יש מוצלחות יותר ומוצלחות פחות…

גם לא אכפת לי אם התורה (או התובנות החבויות בה) אוסרת או לא אוסרת על קריאה בספרי המינים? איך זה קשור לדיון שלנו? איך קשורה לדיון עמדתך על עליונותו כביכול של בעל הגמרא על התנאים שקדמו לו? באותה נשימה מה בצע לי בנבואות המופיעות בתנך המתייחסות כביכול לישו? ישו ההיסטורי שולי לחלוטין לדיון. וגם אם תוכיח לי שלא הייתה דמות כזו- אנושית או "אלוהית"- לא פגעת (כמעט) בכוחו ההסברי של המודל שהיא מייצגת.

לגבי הערה השצ"לית האחרונה. נו טוב, נראה שכבודו מתעקש להתכחש גם לעצמו וגם לתורה שבה הוא מאמין. במשפט אחד הוא מכניס סתירה חזיתית שהוא כלל לא מודע לה: לדבריו לפי היהדות גם אין צורך במנגנון תיווך וגם התורה אומרת זאת… וואלה?

בשולי הדברים אעיר הערה שלא ממש קשורה לדיון אבל בעיניי היא מעניינת. יש עמדה מקובלת הרואה את מהותה של היהדות בזיכרון. החל ממתן תורה העם היהודי הצטווה לזכור ולשוב ולחיות את הזיכרון הזה מחדש במהלך ההיסטוריה. אני נוטה להסכים לראייה הזו רק חושב שביהדות יש דבר חשוב מהזיכרון והוא דווקא השכחה או למעשה ההדחקה. דוגמה להדחקה כזו היא דבריו של שצ"ל. בכל מקרה בהדחקה יש חיוניות אדירה ולכן היהדות היא אכן באמת חיונית מאד. מי שמשלמת כמובן את המחיר היא האמת. "תורת חיים"? כן. תורת אמת? הרבה פחות…

בס"ד עש"ק ותחי רוח יעקב אביהם, י' בטבת תשפ"א

היהדות אכן שמה דגש על הזיכרון. התורה מצווה על השבת שבה זוכרים אנחנו את בריאת העולם ואת יציאת מצרים. אף המועדים וימי הצום מזכירים לנו את הצרות ואת התשןעות שעבר עם ישראל במהלך הדורות.

אך זיכרון העבר אינו מטרה לעצמה, אלא נועד להמריץ אותנו לעשייה, ככתוב 'למען תזכרו ועשיתם', שהרי תכלית בריאת העולם היא לעשות את האדם שותף לבוראו בטיפוחו ופיתוח, ככתוב: 'אשר ברא אלקים לעשות'.

את המצווה להתענות בימים שבהם אירעו פורענויות לעם ישראל, מנמק הרמב"ם בצורך לשים לב לעובדה שהצרות אינן 'גזירת גורל' אלא באות בעקבות החטאים, ועלינו להתעורר לתקן את דרכינו ומעשינו, כדי להתאים את אורחותינו לרצון ה' כפי שגילה לנו בתורתו.

צום העשירי בא ביום שבו החל המצור על ירושלים בידי נבוכדנצר, אך בדורנו קיבל היום משמעות נוספת כ'יום הקדיש הכללי' לחללי השואה. ה'קדיש' מבטא את דרך התגובה היהודית לאובדן. אין אנחנו מדברים ב'קדיש' על מה שהיה, אלא על מה שאנחנו מצפים שיהיה. האובדן ממריץ אותנו להתחזק בצפייה לעתיד טוב יותר, שבו יתגדל ויתקדש שמו של הבורא בעולמו.

הזיכרון של החורבן, ממריץ אותנו להתחזק במיתווה שיביא לתקומה. וכן מנחה יוסף את איו 'אל תרגזו בדרך'. אל תבוססו בבוץ של רגשי האשמה על כשלונכם בעבר, רגשי אשמה שיביאו אתכם למריבות והאשמות הדדיות. תיקון החטא של שנאת האחים – יבוא בהעצמת האחווה, וכשהאחים יהיו מאוחדים ביניהם – אז תחי רוח אביהם.

כדאי לעמוד בהקשר זה, על נקודה שאולי משמעותית יותר בשיטתו של הרב טאו, מלבד 'ה'מבט של קודש' שעליו עמד ר"ע בלומן. הדגש הייחודי המאפיין את שיטתו של הרב טאו, היא שימת הדגש על הממלכתיות,

במישור המדיני שבו קורא הרב טאו להקפיד על 'יישור קו' עם כלל האומה, שגם אם חושבים אנחנו שמנהיגי המדינה טועים בדרכם – עלינו לפעול כדי לשכנע את שאר הציבור ולא 'לעשות דין לעצמנו'. ובמישור התורני קורא הרב טאו להקפיד על 'ממלכתיות התורה בישראל', חיזוק הרבנות הראשית לישראל, שבה נוצר תיאום ושיתוף פעולה בין נציגיו של כל עולם התורה – חרדים וציוניים, ספרדים ואשכנזים.

אם חורבנו של בית שני בא בשל פירוד ושנאה – הרי בניינו יבוא ע"י שנחזור לתפקד באומה מלוכדת.

בברכה, ירון פיש"ל קורינאלדי

רחמי על הרב קוק. תורתו אמנם הייתה כושלת מלכתחילה (יותר מידי סנטימנטים ו"הרמוניות" ופחות מידי ביקורת עצמית), אבל למרות זאת בעת בואה לעולם היא שימשה כאופציה אינטלקטואלית נועזת ומתן השראה רוחנית אותנטית. בשנים שחלפו מאז החברה הדתית-לאומית צמחה ושגשגה ותוך כדי כך התמסד והתאבן עולמה האינטלקטואלי. תינוקות ההולכים ונשבים מרצונם. המחשבה השצ"לית היא דוגמה לכך. פלקט, יפה, נוצץ אבל ככ דק… פוסטר.
אני מעמיד אותו חזיתית עם סתירה בוטה בדבריו, לפחות לדעתי, והוא במקום להתייחס קונקרטית מביא לי נאום חוצב להבות על נצח ישראל ומליצות דומות. אין לי ספק שאת בנות האולפנא הקרובה למקום מגוריו הוא יצליח לרגש. מצד שני זה הרבה יותר ממה שאני אצליח לעשות.

אינני צריך לחזור בלי סוף על הדברים. התורה היא דבר ה', הוראות ההפעלה של יצרן העולם, שבהיות אלקים הן נצחיות ויציבות, ומתוך העקרונות היציבים – ניתן להתמודד עם כל מצב מתחדש. אליל התלוי על הקיר, כמו זה שאתה סוגד לו – לא יכול להנחותנו וללמדנו איך להתנהל. מה לעשות? 🙂

בתגובה האחרונה שלי התייחסתי למה שהזכרת על הדגשת הזיכרון ביהדות, ואותו קישרתי לעיקרו של הדיון כאן: שיטתו המחשבתית של הרב טאו. שכן זיכרון החורבן שבא כתוצאה מהפירוד והשנאה – מוביל לצורך בשיתוף פעולה רחב ומכאן נגזרת ה'ממלכתיות' אליה קורא הרב טאו

בברכה, ירון פיש"ל קורינאלדי

ראשית עפ התנהלותך פה כנראה שאתה כן חושב שאתה צריך לחזור שוב ושוב על הדברים. כל עוד אתה נמנע מהתמודדות עם הסתירות הדברים כנראה תמשיך לעשות זאת.

לטובת הקוראים העוקבים אחרינו אציין שוב את הסתירה (או לפחות הפרדוקס) בדבריך:

"התורה מאמינה בקשר ישיר".

צריך הרבה מאד אמונה באדם כדי לחשוב שאקבל תשובה עניינית לבעיה שהעליתי. לא בטוח שלעלוב נפש כמוני יש את זה

דא, עיקרו של הדיון כאן הוא לא, כמו שאמרת, שיטתו המחשבתית של טאו.
עיקר הדיון הוא בשאלה האם הטאואיזם נשען על הנחת יסוד כושלת או לא.
באנגליה הוויקטוריאנית ניסוח מרושל כזה היה מזכה אותך בהצלפה פומבית. עוד רכיב מסעיר שתוכל להוסיף למופע אפשרי מול בנות האולפנא התוססות

קיבלת מכתב מהקב"ה; קיבלת מסרים והסברים שמסר הקב"ה למשה ולנביאים והם הועברו אלינו בנאמנות ע"י חכמי הדורות;

וקיבלת הנחיה אלקית: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל', ז"א: לכל דילמה שתתעורר – תמצא פתרון ע"י עיון מעמיק ביסודות שנמסרו לך בתורה?קיבלת הבטחה 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה', עזר אלקי למי שבאמת מעוניין להבין את תורתו., ולמקרה של חילוקי דיעות, קיבלת הנחיה 'אחרי רבים להטות'

היש לך קשר ישיר מזה עם בורא העולם?

בברכה, פ' לקט

בס"ד יום הקדיש הכללי תשפ"א

לדורון – שלום רב,

אני שמח לשמוע שהתועמלנים הנוצרים התקדמו ומפנטזים רק על הצלפות פומביות ליהודים הסוררים. בימים הטובים של הנצרות היו שלל מכשירי עינויים, ובסוף הדרך ה'אוטו דה פה' על המוקד.

מה לעשות? לא הצלחתם, ואנחנו חיים וקיימים…

בברכה, היהודי הנצחי

חפרתם, נשמות

יהודים רחמנים
היש פה מי שיכול לסייע לנבוכי ישראל במצוקתם? המשימה: להסביר להם על מה הדיון ומהי הביקורת על עמדתם.
אין צורך להסכים עם הביקורת או לקבלה, בוודאי שאין צורך לשכנע את הנבוכים שהם טועים. אנחנו בכלל לא שם, עדיין.
כרגע המחסום הוא הבנת הנקרא.

אגף התברואה, רמזת שאתה מוכן להתנדב?

תחום ההגדרה של החוטם הרחרחני שלי הוא מטחי עגבניות. דיונים הבנת הנקרא וכתיבה נהירה זה למתקדמים ממני.

? יפה לך.
נראה תחום העגבניות יותר אטרקטיבי