והאמת?

בתחילת תשובתך כתבת כמשל שגם בעניין הראיה, אתה יודע שעיניך אמינות וזהו.
אך גם כלפי המשל הזה עולה השאלה כיצד אתה בידיוק *יודע* זאת? הרי מעולם לא נחשפת במשל לאובייקט שאתה מתבונן בו. נכון שלא נוהגים לשאול שאלות ספקניות כלפיי הראיה, אבל אכן המשל שלך דומה. (ולמען האמת כל ההכרה שלנו מעצם טיבעה מעולם לא זהה עם האובייקט המתבונן).
אלא המקסימום מבחינתך שאתה יכול להסיק היא: שאתה יודע שאתה משוכנע שאתה *רואה* אובייקט שם בחוץ. אך לא שאתה יודע שהאובייקט הזה באמת קיים.
אותה שאלה עולה גם בפסיקה הבאה שכתבת שאין לזהות חוסר וודאות עם ספק אלא כהיתכנות מסוימת שעדיין בסוף היום רוב הדעות בעולם שונות זו מזו. ואם ככה קל לראות שמה שאנשים מבינים בתור אמת הוא ליתר דיוק האמת *בעיניהם*. אבל זו איננה האמת עצמה.
נראה שחידדת זאת היטב שקיימת איזו שהיא קפיצה שלא ניתנת לגישור כלל בין אני לאובייקט.

לאיזו אמת אתה מתכוון?
האם משפט מסויים כמו: "האמת היא X" שכולם מסכימים לו?
או לחוויה Y מסוימת שאתה חווה?

פשיטא,
בכוונתי כלפי המושג אמת אני מתכוון כמובן לכך לטענה ש“האמת היא X” או במשל בתשובה (הטענה X נכונה/קיימת).
אך אני אומר שהמקסימום מבחינתו לטעון היא שחוויה Y מסוימת אנחנו תופסים אותה כנכונה מבחינתנו.
וקיים פער בלתי ניתן לגישור בין Y ל"X".
בעקבות זאת, וכמקור נוסף להבחנה הזאת, היא שבעקבות הדעות הרבות והסותרות שמראות להדיא את התובנה הזאת שאנחנו לא נגישים לאמת עצמה אלא רק למה שאנחנו תופסים כאמת.
הפוסט מודרניזם הזניח את "X" לחלוטין ונשאר רק בY. אך הרב מתנגד נחרצות לפוסט מודרניזם, וכמומחה לדבר אשמח לדעת מה הוא חושב. איך ניתן לקשר בין Y ל"X", בלי לשפוך את התינוק למים ולזהות בינהם כך ש "Y=="X, אלא הם נפרדים ועם זאת שניהם נכונים. (או על כל הפחות בעלי סבירות מסויימת P>0).

שתי תשובות בדבר:
אם רצונך בהנמקה לכל דבר, לעולם לא תמצא כזאת, שהרי ערבך ערבא צריך. כל הנמקה שתינתן תשאל מניין לנו אותה. עצם הדרישה להנמקה מניחה שיש נימוקים שלא יצטרכו משהו מחוצה להם (הנחות יסוד. אקסיומות). האקסיומות הן עקרונות אווידנטיים (ברורים מתוך עצמם), ולגבי נכונותם איני מתלבט. אם אתה מתלבט אז כמובן זה לגיטימי. אבל בה במידה לגיטימי לא להתלבט.
בניסוח אחר, יחד עם התפיסה של ההכרות השונות, הנחה א, מתלווה גם ההבנה ב שההכרות משקפות עולם חיצוני והן אמינות. עצם ההבחנה שלך בין ההכרה לעולם החיצוני, או קבלת הנחה א ודחיית ב בעצמה אינה הכרחית. במינוח שלך, אתה משום מה מקבל את X אבל דוחה את Y. אני מקבל את שניהם כהנחות יסוד שלי (לא שרירותיות אלא אמיתיות).
הטענה שלך בעצמה מבוססת על צורת חשיבה שלא נומקה. מניין לך שאם אני מודע רק למה שבתוכי איני יכול להסיק מכאן משהו על העולם החיצוני. אולי ההכרה שלי היא ביטוי מדויק ואמין של מה שבחוץ? גם אתה מניח עקרונות כלשהם ללא הנמקה.
סוף דבר, זו בסה"כ שאלת הספקנות. מי ספקן – לבריאות (וכידוע אין תשובה אפשרית לספקן אמיתי). ומי שלא – גם לבריאות.

תודה רבה על המענה הרחב,
בסופו של דבר שתי התשובות שהזכרת הם די דומות ובנויות במעיין מזלג, או שכל טענה זוקקת מערכת אקסיומות ואין בעיה לגיטימית להרחיב אותם, או עד כמה שאתה ספקן תוכל להסתפק גם על האקסיומות שאתה מקבל.

אך לא הבנתי בידיוק איזה הנחת יסוד יש לי? הרי זה דבר ברור לי שאני חווה משהו- למשל במשל שלך אני חובה את הראייה. אפילו אם אני ספקן קיצוני שלא מקבל שום הנחת יסוד, אין לי כאן איך להסתפק. זה לא הנחת יסוד אלא חוייה ברורה. זה עובדה.
אתה יכול כמובן להסתפק האם אני חווה משהו (other selves). אבל אני לא יכול להסתפק שאני חווה את הראיה.

קודם כל אתה כן יכול. העובדה שכעת אתה חושב שלפני שעה חווית משהו יכולה להיות תעתוע זיכרון. שנית, ההנחה שגם אם יש חוויה לא ברור שהיא אומרת משהו על העולם זו הנחה נוספת (כמובן מובנת מאליה לדעתך, כמו שלדעתי ברור מאליו שזה כן אומר משהו על העולם).

מסכים בשתיהם.
אבל זה לא בדיוק השאלה ששאלתי,
האם הטענה שאני חווה *משהו* לפניי היא הנחה? זה נראה לי עובדה שאני לא יכול לערער עליה.

נכון, אז מה?

אז כיצד זה נקרא הנחה ? הנחה זה דבר שניתן לערער עליו.
אולי אפשר לקרוא לזה הכרח ההנחה. ואם כך היא לא שאלה לשום דבר כי היא דרגה אחרת ברמת ההנחה שלה. ולכן לא נכון לדמות אותה להבחנה בין Y ל "x".

הנחת יסוד היא הנחה שאינך מערער עליה. כגון העובדה שאתה רואה משהו או שומע משהו.
הבעיה מתחילה בשפה. ללא השפה לא יכל היית לשאול מהי האמת.
אבל תדמה לעצמך שלא היית לומד שפה. לא היה מקום לשאלה.

כלומר, האמת היא שכל שאלת האמת מתעוררת בגלל היכולת שלך לחשוב מחשבות. כלומר האמת היא : "אני חושב". ולו לא היית יכול לדבר אמנם לא היית שואל את השאלה מהי האמת אבל עדיין היית יודע שאתה רואה.

כלומר, האמת היא כל הדברים שאתה חווה, ולא רק מה שאתה חושב.

כל מה שאתה לא חווה הוא בבחינת אמונה ותפיסת עולם.