ורוממתנו מכל הלשונות

היכן הרמב"ן אמר שיש מהותיות. בשמות ל,יג דאיתא בויקיפדיה הרמב"ן אומר שנקראת לשון הקודש כי השתמש בה הקב"ה לברוא ולתת שמות ומשתמשים בה בענייני קדושה ולכן המשקל הנוהג במקדש נקרא שקל הקודש. כמו כלי שרת שמתקדש מהשימוש בו אף שמבחינת החומר והמבנה הוא זהה עקרונית לחברו מהחנות. היו צריכים לבחור שפה אז בחרו בזאת אקראית.

אכן הכוונה לרמב"ן הזה, וכך הבינו הרב הנזיר בקול הנבואה ספר ראשון מאמר ראשון אות כה-כט. אתה צודק שאפשר אולי כדבריך, אבל נדמה לי שפשט כוונתו הוא כפי שכתבתי. זו לא בחירה שרירותית של הקב"ה, ובין היתר יש בה את השם המפורש שאין לו תרגום ללשונות אחרות.

הרמב"ן מסביר שהשקל נקרא שקל הקודש כי הוא המשקל שבו מודדים ערכין ופדיון בכור ושקלי המשכן וכל כל כסף קצוב האמור בתורה, ואת זה הוא משווה ללשון הקודש. ברור שבמשקל הספציפי (נניח 68.4 גרם) אין שום דבר מהותי והוא הסכמי בלבד. אלא שאותו הפרישו להשתמש בו בדברי קדושה ולכן הוא מתקדש. איך אפשר להבין אחרת בדבריו.

א. איזה מין דבר זה שם שאין לו תרגום ללשונות אחרות. ממה נפשך, השם כשם כלומר קולב הסכמי כדי לזהות במי מדובר הוא אותו שם עצמו בכל השפות ואין לו שייכות לשפה מסוימת. השם כמשמעות המילה (משה כי מי המים משיתיהו) אם יש משמעות בלשון הקודש אז למה אי אפשר לתרגם את זה לשפה אחרת? אם אדם מבין את המשמעות המסוימת הוא יכול בכל שפה להקצות בעבורה מילה ומעתה תהיה מילה בשפה שתישא את המשמעות הזאת.
ב. ומניין באה הטענה הזאת שהשם המפורש אין לו תרגום ללשונות אחרות?

[פתחתי קול הנבואה ואני רואה שם שהרב הנזיר מבין ברמב"ן כמו שכתבתי.
הוא מביא דעה שזו הלשון הנאותה לטבע ולידיעת האמיתות האלוהיות, מביא דעה שזו לשון שאין בה שם לכלי ההולדה, מביא דעת הרמב"ן "מפני שדברי התורה והנבואה וכל דברי קדושה וכל שמות הקודש בו נאמרו, והוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו", ומביא דעת המקובלים שלשון הקודש נמשך ונאצל ממקור הקודש.]

ראה מידה טובה לפרשת וארא, תשס"ז. זה ייחודו של השם המפורש מול שאר שמות שיש להם משמעות לשונית. הוא לא תיאור ולא הצמדה שרירותית (אלו שתי האפשרויות שהעלית בטיעון הממ"נ שלך). כך כתב רמ"ק למשל. דומני שגם בשתי עגלות בשער השני כתבתי על כך. כך כתבו על צורת האותיות של יקו"ק שמסמנות את הקב"ה מהותית.

בכל אופן, השיטה הראשונה והרביעית בדבריו שם דומות למה שכתבתי.

טרם עיינתי במאמר במידה טובה.

העמדה הראשונה שלשון הקודש נאותה במיוחד להשגת אמיתות אלוהיות היא סתם הנפצה בלי אחריות בלי מסורת ובלי הצבעה מפורשת על היתרונות והיא כמאן דליתא.

והעמדה הרביעית עמדת המקובלים שללשון הזאת יש מעלה מהותית (השד יודע מה הכוונה) אינהו לשיטתייהו אזלי שבכל מקום שמתחשק להם מוצצים אצבעם בדבקות וממציאים מהות. כך בחזרת הש"ץ גם היום שבקיאים אמרו שיש לה מעלה מהותית לעצמה. כך ביום טוב שני של ראש השנה גם היום שהלוח על פי חשבון אמרו שיש לו מעלה מהותית של דינא רפיא. כך בתפילין מחלוקת רש"י ורבינו תם אמרו שלכל שיטה יש מעלה מהותית בפני עצמה וצריך את שתיהן. וכך אני רואה גם את דבריהם על לשון הקודש. ומה הטעם לעסוק בהמצאותיהם אינני יודע.

בס"ד עש"ק ויקרא האדם שמות תשפ"ב

מהלשון: 'אתה בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות' נראה שהן 'עם' והן 'לשון' מוסבים על 'אנחנו', על עם ישראל, שהוא גם 'עם' קבוצה מיוחדת מבחינה אתנית ו/או מדינית, וגם 'לשון', קבוצה המיוחדת מבחינת התרבות ועולם המושגים.

כל שפה מבטאת פן מיוחד של תרבות ועולם מושגים הייחודיים לאותה קבוצה. כפי שאהוד מנור 'מוצא את עצמו' רק בעברית, שרק היא 'חודרת אל עורקיו, אל נשמתו' – כך ננסי פלוסי האמריקנית 'תמצא את עצמה באנגלית. 'שפת האם' היא המבטאת את הניואנסים המיוחדים של כל אומה.

בורא העולם לא רק 'קדשנו במצוותיו', אלא הנחיל לנו תרבות, ששפת הקודש, שפתם של התורה והנביאים, היא ממחולליה ויוצריה. המשמעויות וההקשרים של רבות מהמילים בלשון התורה, מבטאות את ערכיה הייחודים.

למשל, 'אלקי העברים', אינו רק בעל כוח ש'יש לאל ידו' לעשות הכל – אלא הוא גם 'אלקים' במובן 'שופט'. אי אפשר לנתק את העוצמה מהצדק. ו'בורא' העולם, הוא גם התובע מעולמו להיות 'בר' ונקי.

אף ה'אדם' בשפת התורה, הוא מחד בן זוגה של ה'אדמה', שממנה לוקח ועליה הופקד 'לעבדה ולשמרה'. ומאידך הוא 'איש', בן זוגה של ה'אשה', שבחיבורם יחד מדליקים הם את ה'אש', הלהט הנפשי השואף להידמות ל'משרתיו אש לוהט'. ה'אש' המעוררת את להט האהבה אך גם את רשפי היראה. מרעישה ב'אוושתה', אך גם סומכת מחזקת ומאששת.

וכך בצליליה והקשריה המיוחדים – מרוממת לשון התורה , לאט לאט, כמעט בלי להרגיש, את עולמם הערכי של דובריה.

בברכת 'שבת' המשובבת את הלב ומיישבת את הדעת', עמיעוז ירון שניצל"ר