זכות השיבה
שבוע טוב הרב,
לגבי זכות השיבה, ראיתי בויקיפדיה שכתוב כך:
בדיון בממשלה שהתקיים ב-16 ביוני 1948, אמר שרת: "אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה – כי אז הייתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם – הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה". שרת קבע בדיון: "המדיניות שלנו שהם אינם חוזרים".
מה לדעתך הבסיס המוסרי לסירוב מדינת ישראל לזכות השיבה?
זה כתוב כאן.
גירוש הוא יוזמה שלנו, וזה מעשה לא מוסרי. אבל אם הם פתחו במלחמה והפסידו, שיישאו בתוצאות. להחזיר אותם לכאן שלא יישאו בתוצאות מעשיהם זה לא רק מעשה שאינו מחויב מוסרית, אלא הוא עצמו מעשה לא מוסרי. פושע צריך לשאת בתוצאות מעשיו למען ייראו וייראו. מעבר לזה יש גם חשש ממה שיקרה לנו בעקבות השיבה. הסכנה שנשקפת מהטרור שלהם ומכך שהם יהיו כאן רוב.
בהמשך לשאלה הזו, האם לא צריך להבחין כאן בין ערבים שלחמו לבין אזרחים בלתי מעורבים שנסו מביתם וכעת מבקשים לחזור?
לדעתי לא. דין האזרחים כדין הלוחמים. לכולם יש דין רודף, ועליהם לשאת בתוצאות מעשיהם. אמנם לפי החוק אם יש רכוש רשום על שמם אזי הוא שלהם.
למה יש על האזרחים דין רודף?
אבל ממה שהבנתי משיטתך בנושאים אחרים כמו דילמת חומת מגן ואפילו הלחימה בעזה עכשיו, אתה טוען שיש לכל אדם שני כובעים או זהויות, כובע אינדיבידואלי וכובע קולקטיבי, ולכן אין לפגוע באזרחים בלתי מעורבים אלא במקום שיש בכך צורך. במה זה שונה מסתם ענישה קולקטיבית של הפלסטינאים בימינו? ועוד, למה דינם של אלה שברחו שונה מדינם של אלה שנשארו? אם דין האזרחים הערבים כדין הלוחמים, האם היה ראוי לגרש גם את האזרחים שנשארו? או לכל הפחות לא לתת להם מעמד של אזרח אלא של תושב ללא זכות בחירה?
יש דין רודף קולקטיבי על כל הציבור שנלחם בנו. ברגע שהם איבדו את רכושם זו בעיה שלהם. אם הם יצאו למלחמה עליהם לשאת בתוצאות.
לא פגעתי בהם. הם איבדו את רכושם במלחמה, וזהו. אלו שנשארו רכושם בידם ולגזול מהם אסור. אבל אם הם איבדו את רכושם אין חובת השבה.
לפחות בדיעבד ברור שהיה נכון יותר לגרש את כולם. אבל זה לא מעשי. כנ"ל לגבי זכות אזרח.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer