חומרא וקולא – הסדר ביניהן

מסכים שבנדון יש סדר הגיוני ומתבקש, אבל מה עושים במקרה שבו אין סדר כזה? נניח במחלוקת שהרב הביא בין תוס' לתוס' רא"ש על חיוב לברך הגומל בעשרה ושני ת"ח, שלכאורה תלויה בדיוק בשאלה הזו – כל אחד רואה סדר הגיוני אחר והמסקנות סותרות.

הדיון האם פסק כלשהו הוא חומרא או קולא לא קשור לסדר הפעלת הכללים אלא לשאלה לאיזה משני הכללים אתה מתייחס. מי שכותב שהפסק לא לברך הוא חומרא מתייחס ל"לא תישא", ומי שכותב שהוא קולא מתייחס להלכות ברכות.
המחלוקת ההלכתית בראשונים שם לא קשורה לסדר הפעלת הכללים. זו מחלוקת בכללי הלכות ספק ברכות (ולא ב"לא תישא", או בסדר הפעלת הכללים). השאלה האם הכלל ספק ברכות לקולא חל גם שם או לא. ההשלכה לגבי "לא תישא" היא רק תוצאה ממילא. והסיבה מאד פשוטה: לגבי סדר הפעלת הכללים יש היגיון ברור (שגם אתה הסכמת אליו). לכן ברור שהוא מוסכם על הראשונים, או לפחות אין סיבה להניח אחרת..

לא בטוח שהבנתי – האם בכל דיון חייב להיות רק ספק אחד שרלוונטי אותו בוחרים? הסדר הגיוני לדעתי כי בכיוון אחד אפשרי להתחשב בשני הספקות (ספק ברכות ואז ספק לא תשא) והכיוון השני מכיל ספק אחד.
מה עושה פוסק שרוצה להתחשב בשני הספקות? האם אין מקרים של ספק ספיקא, או שני ספיקות, קטגורית? לא הבנתי לפי מה הרב מגדיר "ספק שחל" או "השלכה שהיא תוצאה ממילא"?

עוד צד לספק – הרב הביא למשל את הסיפור על ר' חיים לגבי חומרא בפיקוח נפש מול קולא בדיני שבת. מה עושים כשיש חומרא נגד חומרא? נניח בשני דיני דאורייתא סותרים? לכאורה יש כל מיני כללים שאפשר להפעיל פה כדי להגיע לסדר "הגיוני" (למשל שב ואל תעשה עדיף, מה עושים אם באחד הדינים לא היה ספק ועוד כמה דרכים), אבל האם בהכרח לא קיים מקרה שבו יש שיקול דעת של הפוסק בלבד לגבי איזה ספק יבוא ראשון?

לא יודע מה קורה בכל דיון. תביא דוגמה נגדית ונדבר.