טבעונות

הפתרון הכי פשוט הוא לקבל חריגות ספציפיות מהטבעונות.
כך אפשר להיות טבעוני מלבד בהנחת תפילין, ומזוזות, ספרי תורה ומגילות.
ויש בזה הגיון: הריגת בעל חיים להנאה אגואיסטית שונה מהותית מהריגת בעלי חיים לשם שמים.
בעוד שבראשונה יש טעם מסוים לפגם, השנייה ראויה לכתחילה.

הבעיה אינה ההריגה אלא העינויים שבעלי החיים עוברים בעת הגידול.

נכון שיש בעיה קשה בסבל שנגרם בתעשייה, אבל ממילא לא שוחטים (או מוסיפים סבל) לבהמה כדי לעשות תפילין.
אלא בהמה שנשחטת לשם אכילה, משתמשים בעורותיה לתפילין.
במילים אחרות, קניית תפילין אינה מוסיפה סבל, אפילו לא מעט.
הסבל נובע רק בגלל הביקוש האדיר והתובעני לבשר לאכילה. ללא הביקוש לבשר לאכילה, היו הרבה פחות בהמות והרבה פחות ביקוש והתנאים היו נאותים.

ההנחיה לייצר את הפרשיות ובתים מעור בהמה, נקבעה בתקופה בה לא היה כמעט חומר אלטרנטיבי לייצור תפילין.
היום כאשר ישנם חומרים סינטטיים, הרי ששימוש במוצרים מן החי הוא ממש 'מצווה הבאה בעבירה'.
ניתן לייצר את התפילין מחומרים דמויי עור, ועדיין לשמר את המצווה. התפילין ייראו בדיוק אותו הדבר.
הרעיון שמונח מאחורי הציווי הוא זכירת המצוות באופן תמידי. אין שום הבדל האם החפץ שמעורר ומסמל את הזיכרון התמידי עשוי מחומר זה או אחר.

רון, עדיין הביקוש קובע את כמות הבהמות שמגדלים, וככל שמשתלם לעשות זאת מגדלים יותר. אתה צודק שצריכת העור היא בשוליים, וסביר שהגידול נקבע בעיקר על פי הצריכה לאכילה.

שלומי, זה חוסר הבנה גמור בהלכה. לפי ההיגיון שלך אפשר היה לכתוב קטע או שיר שמזכיר לנו את המצוות ולצאת ידי חובת תפילין (וגם ציצית). להיפך, זה מזכיר הרבה יותר טוב מאשר התפילין, ולכן הייתי מצפה שכבר חז"ל ימליצו על כך. שלא לדבר על הדיונים ההלכתיים לגבי פרטי ההלכות בתפילין שממש לא רלוונטיים לשיטתך. על כך נאמר שלא דורשים טעמא דקרא, ולפחות לפי הרמב"ם זה נכון גם כשהטעם כתוב בפירוש בתורה.

שלומי

כעין הפתרון שלך מציע כמדומני הרב זלמן שכטר שלומי ז"ל והוא דן בנושא זה בספרו שתורגם לעברית, כעת אינני זוכר את שמו

הלה היה מגדולי הוגי ארה"ב וגורו רוחני מושבע.

יש לו בהחלט אמירה בסוגיה זו ושווה לבדוק

נ.ב. אין בכל זה הזדהות מצידי לביטול המצוה כמות שהיא, על אף שאני סבור שברמת הכתוב היא מטאפורית. ולא כרשב"ם שצריך לזכור אותה בלב, אלא כוונת התורה שתכתוב מה שמעורר את לבך באותה עת:ב. ממש כמו המצוה בכתיבת התורה על האבנים בעיבל -הכוונה לקטעים נבחרים או לנאום המצוות. תמיד הוקשה לי בפרשיית שמע, ממ"נ אם מדובר רק על ק"ש הרי שאין מקור למצוות לימוד כל התורה, שכן זה תפוס להוראת מצות ק"ש. וגם ,טכנית, קשה שבק"ש עצמה תהיה מצוה על ק"ש. ומאידך-אם בכה"ת עסקינן, ויש מקור ללימוד תורה, כיצד אמורים לכתוב את כולה על המזוזות ותפילין? והפתרון בפשטות הינו שלשיטת ספר דברים כלל לא משנה, העיקר תכתוב תזכורות מהתורה-מה שתבחר או הדברים שיוגדרו (ספרותית? מבנית?) כעיקריים. העיקר שתשנן ותלמד. כך אתה יכול לכתוב על המזוזות את ק"ש או את עשרת הדברות או את ה'קרדו' מפרק ו' וכל כיוצא בזה. ראיה לדבר: כתיבת התורה על האבנים בעיבל כוונתה רק לנאום המצוות או קטעים נבחרים. ופשוט.

אילו ניתנה התורה היום היתה מצווה אותך:" ושמת תזכורת בסמארטפונך, וכתבת פתקים על מקררך, וניהלת יומך נוכח רשימות יומנך" וככיוצ"ב. מה תכתוב? כמה ואיך? זה גמיש לגמרי

אך כמו ביתר המצוות התושב"ע נתנה גדרים ברורים וממנה אין לזוע

זה לא דומה.

הקביעה מה לכתוב בתפילין כתובה במפורש בתורה.
הנורמה 'על מה לכתוב' היא נורמה שהשתרשה, כתוצאה מאילוצים היסטוריים.

דבר נוסף, שינוי מהותי בתוכן הדברים שנכתבים פוגע ברצף ההיסטורי הדתי, בשרשרת הדורות. שינוי זניח – ממה לייצר את החומר, אינו גורם לתחושת נתק. זה כמו שיש הבדל בין שינוי הסמל שעל דגל המדינה, לשינוי החומר ממנו הוא מיוצר.

זה שיש דיונים מסובכים סביב קוצו של יוד, זוהי כמובן אובססיה רבנית. הרעיון של התפילין די פשוט, אקטים דומים היו קיימים בתרבויות שונות בעת נתינת התורה, והעיסוק בפרטים שוליים רק מעקר אותו מתוכנו.

גיל, בהצעה שלך יש מעלות וחסרונות.

מצד אחד, אתה מצביע כי מסתבר שהציווי שבקריאת שמע יהיה מוסב על קטעים שחוצה לו. ומסתבר שיהיה מוסב על כל התורה, או על עיקריה (עשרת הדברות).
נקודת התורפה היא, כי המצווה לא מוגדרת. לא מצוות התפילין, לא המזוזה, ולא הכתיבה על האבנים בהר גריזים ועיבל. האם ניתן להניח כי הגבולות של הציווי הזה הינם כה גמישים?

בדיונים קודמים כבר הזכרתי את שיטת ד"ר גרנות, והמלצתי לך לקרוא את דבריו (קראת?).
לפי המסקנה שלו, הרווחנו גם את נקודת התורפה שלך: גדר הציווי בכל המצוות הוא זהה. גם בתפילין ומזוזות, גם בספר של המלך (משנה תורה), גם במעמד הקהל, וגם בהר גריזים ועיבל, בכל אלה היה הציווי לכתוב את אותו הטקסט: נאום המצוות + הברית (הברכות והקללות).

איה המקום בראש ועל היד לנאום המצוות + הברכות והקללות? האם מצוות תפילין ומזוזה ניתנה לענקים? ואיך יניח טוטפות, אחד מבני ליליפוט, שאינו תמיר כד"ר גרנות, גובהו רק שלוש אמות 🙂

בברכה, הק' ש"צ לוינגר

אתה צודק.
אמנם במצוות תפילין ומזוזות נצטרך לומר שהציווי היה לכתוב רק חלק מנאום המצוות, או שהכוונה מטאפורית בלבד, כרשב"ם.
כך שלא הרווחנו הגדרה מדוייקת בתוכן מצוות אלו, אלא באחרות בלבד: בס"ת של המלך, במצוות הקהל ובנכתב בהר גריזים ועיבל.
אגב, אם אינני טועה, ד"ר גרנות לא מתייחס לתפילין ומזוזות. הזכרתי אותו כהמשך לדיון קודם שהתקשר למצוות אלו.

תודה אהרן ! נדמה לי שקראתי את הצעתו של תמיר גרנות (בענין מציאת ספר התורה? ) ברם אענה בקצירת האומר שהצו הלא מוגדר כלל אינו גמיש, הבאתי במיוחד דוגמאות. הרעיון שמחדש ספר דברים שיש ללמוד תורה בכל מצב ולזכור את אהבת ה' ויחודו. זה מאד מוגדר. רק התוכן הספציפי אותו יש לכתוב אינו מוגדר כי זה היה מעקר את הרעיון עצמו- ברגג שאתה כותב טקסט אחד נתון הוא עשוי להיות שגרתי כמו תפילת 18 לקוראי הוצאת 'שלם' (בצחוק …). לכן התורה מתכוונת שתעשה לעצמך תזכורות. לא בהכרח דבר קבוע. שים לב למילים כפי שהובנו במסורת חז"ל: ודברת בם (באיזו סוגיא בש"ס שתבחר) בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך (תמיד תמיד תשקוד על התורה כמו הרב שטיינמן). זו המשמעות של הכתובים אליבא דחז"ל, וייתכן מאד שגם לפי פשט הכתוב . ובמובן זה אכן צודק הרשבם שזו מצוה מטאפורית. או מטאפורית למחצה,שכן היא מעונינת שתשים את דברי התורה על לבבך, והדרך לכך מסתייעת בכתיבה פיזית של דבריה על קלף ובשינון בכל עת. (אגב, די ברור שתפילין אם הם כפשוטן אמורים להיות נרתיק פתוח שתשלוף מתוכו את הטקסט ותשננו. או תביט בו. )

בס"ד טו"ב בטבת ע"ח

לגיל – שלום רב,

התפילין הן גם 'לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך', אבל גם 'לאות על ידך'. האות היא סמל לייחודו של נושא האות, ולברית שבינו לבין בוראו. כך היה הדם לאות על הבתים לבל יבוא המשחית, וכך השבת היא 'אות ברית ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם'.

ולפני תיאור יציאתם של בני ישראל ביד רמה, מתווסף המימד של 'ולטוטפת בין עיניך'. מי מיוצאי מצרים לא הכיר את ה-ddft סמל נחש האוריאוס שבו התעטרו מלכי מצרים כדי לסמל את חסותו של אלילם עליהם. יידעו כל יוצאי מצרים שאינם עבדים, אלא מלכים ששם ה' נקרא עליהם, ה' שהוציאם בחוזק יד וגבר על מלכי מצרים ואליליהם. ועל ראשם לא נחש ערמומי ופתלתל, אלא תבנית היכל. כל יהודי הוא מלך בהיות ראשו ליבו וידיו משכן לאלקיו

בפרשיות שבספר שמות מודגש 'חזק היד' שבו הוציא ה' את ישראל ממצרים. ראיית היד החזקה שעשה ה' במצרים מביאה ל'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' – בפרשיות שבדברים נוסף מימד האהבה לה' המביאה לדיבור על האמונה בכל המצבים ולהתמסרות לעבודתו בכל המצבים, שיביאו לחיי נצח של העם בארצו. לצאת ממצרים די ביראה; להחזיק בארץ – חייבים אהבה!

על ה-ddft של מלכי מצרים, ראה במאמרו של פרופ' משה ויינפלד, פירושה של קריאת שמע המקראית' (באתר 'הספריה של מט"ח), פרק ו. ראה גם במאמרו של ד"א אבי דנטלסקי, 'על נשים ותפילין – מחשפסות עד ימינו', המביא את דבריו של הרב אורי שרקי, שהתפילין המרובעות המסמלות את המוסר, הן אנטיתיזה לנחש המסמל את עוצמת כוחות הטבע.

בברכה, ש.צ. לוינגר

הריבוע השחור הזכיר ליוצאי מצרים את המשכן שכלפי חוץ נראו בו רק יריעות העזים הקודרות 'כאהלי קדר'. התכלת והארגמן והזהב נראו רק לעומד מבפנים, ועורות התחשים הססגוניים – רק למעלה משליטתעין אדם. ללמדנו שהדרו של משכן ה' בפנימיותו בלבד.

בתגובה 'ציון מקור', פיסקה 1, שורה 2-3:
… במאמרו של ד"ר אבי דנטלסקי, 'על נשים ותפילין – מחתשפסות עד ימינו' (בבלוגו 'ארץ העברים', המביא…

למה זה תשאל לשמי, והוא פלאי (שופטים י"ג).
ובמדרש:
אמר לו המלאך איני יודע לומר לך שמי שלפי השליחות ששולח הקב"ה אותנו קורא לנו שם, הוי והוא פלאי, לפי פליאה ופליאה שעושה על ידינו הוא קורא לנו שם.

כך גם במלאכנו לוינגר, במענה לשאלת האתר: ?your name, הוא עונה לפי העניין, פעם: 'וכל זה יונח על הראש ועל היד', פעם: 'לא רק תזכורת', פעם: 'ציון מקור', ופעם: 'תיקונים'.

הוי, והוא פלאי.

עלה בידנו, שלא ניתן לומר ש'וקשרתם לאות' היא ביטוי אלגורי, שהרי בכל המקומות במקרא בהם משמש דבר כ'אות' – מדובר בדבר מוחשי.
כך בקשת שהיא אות. כך 'וזה לך האות כי אני שלחתיך בצאתכם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה' וכך האותות שעושה משה לפני בני ישראל ולפני פרעה. כך השבת היא אות בין ה' ובין בני ישראל, וכך הושמו מחתות עדת קרח ציפוי למזבח 'לאות לבני מרי'. כך עושה נביא 'אות או מופת' כדי שיאמינו לו (דברים יג). כך נותן ישעיהו אות לאחז 'הנה העלמה הרה וילדת בן'(ז,יד), ולחזקיהו – 'וזה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר הזה אשר דבר, הנני משיב את צל המעלות…' (לח,ז-ח).
בברכה, ש.צ. לוינגר

וודאי שגם הרשב"ם סבר שמצוות תפילין היא מן התורה, וכוונתו היא שהנחת התפילין אינה מעשה טכני גרידא, אלא נועדה להפנים את האמונה בלב והראש.

האם לדעתך, הרב, יש הצדקה למנהג חבישת השטריימל 'לכבוד שבת', או שזאת מצווה הבאה בעבירה, בגלל הצער של עשרות בעלי החיים שנהרגים בשביל קיום המנהג הזה?

ברור שאם זה גורם סבל לבעלי חיים אין לכך הצדקה ולא היתר. על אכילה קא בכינן, אז חבישת שטריימל?! אמנם את עצם ההריגה קשה לאסור, כי הריגת בע"ח מותרת לשימוש האדם. אבל גרימת סבל ממש לא.

אתה זוכר את הפולמוס סביב חוק הפרוות והשטריימלים ב2009?

לדעתי, בין בנושא השטריימל, ובין בנושא התפילין, הפונדמנטליזם הדתי לא מאפשר חשיבה מחודשת, ומציאת פתרונות אלטרנטיביים לסוגיית צעב"ח.

עם מעט רצון טוב, ניתן היה למצוא דרך ליצור שטריימלים ותפילין מחומרים סינתטיים, ולמנוע סבל מיותר מהמוני בעלי חיים.

מילא שטריימלים, אבל הלכה פסוקה היא שתפילין מיוצרות מעור?!

ובכללת בכל הדיון כבודו יוצא מנקודת הנחה שהרג חיות הוא האיסור העיקרי והחשוב ביותר, ו"התפילין ימצאו דרך להסתדר". האם יש לך הצעה מעשית (כשרה הלכתית) לייצור תפילין מחומרים סינתטיים?

א"ח (אשת חבר?),

את/ה צודק, בוא נראה את החסידים מאגודת ישראל מסכימים לנושא השטריימלים, ואז נוכל לדון בנושא התפילין.

בפולמוס השטריימלים הם נעמדו על רגליהם האחוריות ונלחמו נגד הרעיון לאסור יצור שטריימלים מהחי בחירוף נפש.

למה לא "אוהב חיות"? 🙂

נניח שאני מסכים בנושא השטריימלים. מה הלאה? יש לך הצעה לייצור תפילין?

אני לא מבין – אם במילא מוסכם שהתפילין מיוצרות מעצם העובדה שישנם פרות וצריכת בשר, מה הקושיא? איזה סבל נוסף נגרם לעור של הפגרים? וגם אם ממש שוחטים רק עבור כך, מדובר במצווה מן התורה ואיני מקבל טענה של "אובססיה רבנית".

נשאלת השאלה מה הסלידה הפתאומית מאלפי שנים של צריכת בשר ויסודו בקיום האדם, עד כדי הפיכה של האדם לשופט העליון, אפילו על המותר, הקרוי בשר, הנכנס לפיו?

והאם גם שימוש בחמור לחרישה, זה סבל?
הנמר שאוכל וולד שרק נולד, אכזרי הוא?

אין לדברים הללו סופו וקצרה היריעה מבכלל להתחיל לדבר מבחינה ביולוגית כל הצורך הבסיסי בבשר.

לפי ההיגיון הזה גם אין בעיה בצריכת בשר. אבל טבעונים (ןלא רק הם) חושבים שיש, כי זה סיוע לתעשייה אכזרית ובעייתית מאד. לשיטה זו (שאני מסכים איתה) יש בעיה בצריכת העור כמו בצריכת הבשר.
מה רמת הסבל שמצדיקה את זה, זו שאלה אחרת. זה תלוי בשאלה עד כמה אתה צריך את הדבר, כמה סבל כרוך בזה, האם אפשר לעשות בלי סבל ומה המחיר של ויתור על כך וכדומה. אבל גם אם לא תהיה לך הגדרה אין זה פוטר אותך מהחובה לא לסייע לאכזריות.
וכמובן שאין אתיקה לנמרים. לכן הדיון האם הנמר אכזרי או לא הוא חסר ערך ומשמעות.