ייחוד

אבל הסייג הוא על מנת שלא יגיעו למעשה עצמו, או שיש דבר בעייתי במעשה עצמו. זאת לא סתם הגדרה.

השאלה האם ייחוד הוא סייג או לא, שנויה כנראה במחלוקת ראשונים (עמד על כך ר"י ענגיל בסימן הידוע בספרו שעוסק בשאלה האם יש סייג בדאורייתא). אבל גם אם זה סייג, עדיין נקבע איסור בכל מקום שבו עלולים להגיע לביאה אסורה. אין סיבה להוציא ילדה מגיל כלשהו מכלל האיסור. סביר מאד לקבוע איסור מרגע שהביאה היא ביאה. מאיזה גיל היית קובע איסור? הקו לעולם הוא שרירותי, ולכן סביר לקבוע איסור על כל מקרה שיש בו ביאה אסורה.

אבל יש טעם לגזירה, למה לגזור במצב שהוא בוודאי לא קיים?
למה הרב טוען שתמיד הקו הוא שרירותי? סביר לגזור מגיל שקיים חשש. ברור שבגיל 3 לא קיים חשש כזה. זה שניתן להתווכח מה הגיל ההגיוני ביותר לשים את הקו (6 9 או 12), לא אמור לגרום לנו לוותר לגמרי על קו הגיוני ולקבוע בצורה חסרת טעם.
אשמח לביאור.

כפי שכתבתי, ניתן להתווכח על הגיל שממנו יש חשש, ולכן הכי סביר לקבוע איסור על כל גיל ששייכת בו ביאה.