כהן שנשא מי שאסורה לכהן לעניין נשיאת כפיים ועלייה ראשונה לדעת הרמב"ם
הרב מיכי, שלום רב!
שלחתי את המייל למטה לחבר המקורב לרב רצון ערוסי … אותה שאלה ששאלתי אותך בוואטסאפ אבל בהרחבה.
אשמח מאד לקבל את דעתך לפי המתודולוגיה הייחודית (בימינו) שלך בפסיקת ההלכה.
זה ממש לא דחוף כי זה לא שאלה למעשה. רק אם וכאשר יהיה לך זמן.
רב תודות!.
בברכה,
———- Forwarded message ———
יואל שלום רב.
האם יש לך דרך להעביר שאלה זו להרה"ג רצון ערוסי שליט"א? השאלה לא למעשה – כלומר לא עומדת שאלה זו לפני. אלא יצאה לי השאלה תוך כדי לימוד הבית יוסף.
לכבוד הרה"ג מוהר"ר רצון ערוסי, שליט"א.
שלום רב.
ברצוני לשאול את כבוד תורתו, מה דעת הרמב"ם בכהן הנשוי למי שאסורה לו … האם יכול לשאת את כפיו ולעלות לתורה ראשון?
כידוע, פוסק השולחן ערוך באו"ח סי' קכח, סע' מ:
כהן שנשא גרושה, לא ישא כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון; ואפילו גירשה או מתה, פסול עד שידור הנאה על דעת רבים, מהנשים שהוא אסור בהם.
וכן כתב הב"י על הטור:
מ – מא תנן בפרק שביעי דבכורות (מה:) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידיר הנייה ומטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהיה מטמא למתים ולא הזכירו פסולים הללו הפוסקים לענין נשיאת כפים ואפשר שהטעם דכיון שאם עבד קודם שידיר או שיקבל עליו לא חילל וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות ביאת המקדש (ה"ט) א"כ נושא הוא כפיו לכתחלה וכעין מה שכתבתי גבי שיכור דכל היכא דאם נכנס למקדש פטור ישא את כפיו וכן נראה ממה שכתב הרמב"ם (פט"ו ה"ג) גבי כהן שהרג או שעבד עבודה זרה, ושאר עבירות אין מונעין אותו ומשמע דאע"פ שלא שב מהם קאמר דאין מונעין אותו: אבל רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שנראה לו דלדעת הכל כהן שהוא נשוי עם גרושה אין לו לישא את כפיו ואין לו לעלות בתורה שהרי בכל שעה עומד במרדו. ובסימן קל"ה כתב וזה לשונו ועוד כתוב משמיה דמר שמואל כהן שנטמא למתים שאינם משבעה מתי מצוה במזיד יפסל מן הדוכן ומכל מעלות הכהונה עד שישוב דתנן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה והמטמא למתים עד שיקבל עליו. וגם הרשב"א כתב בתשובה (ח"ז סי' כא) דכהן שנשא גרושה אין נוהגים בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון ואפילו גירשה או מתה פסול עד שידור הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור בהן כדאיתא בבכורות ע"כ: ולענין הלכה כיון דהפוסקים לא התירו בפירוש נקטינן כדברי מר שמואל והרשב"א שאסרו בפירוש:
אבל ראיתי שהמקור להלכה זו במסכת בכורות (מה:ב) לא מתייחס לברכת כהנים או עלייה ראשונה לתורה, אלא לעבודת הכהן בלבד:
מתני'. אלו כשרין באדם ופסולין בבהמה: אותו ואת בנו, טריפה, ויוצא דופן, (ושנעבדה בהן עבירה ושהמית את האדם). והנושא נשים בעבירה – פסול עד שידירנה הנאה, והמטמא למתים – פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים.
ואז עיינתי ברמב"ם וראיתי שהביא את זה בביאת המקדש בקשר לעבודה. אבל בהלכות נשיאות כפים (טו:ג) כתב:
העבירה כיצד כהן שהרג א את הנפש אף על פי שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכתיב ובפרשכם כפיכם וגו', וכהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אף על פי שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות וגו', וברכה כעבודה היא שנאמר ב לשרתו ולברך בשמו, וכן כהן שהמיר לעכו"ם ג אף על פי שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם, ושאר העבירות אין מונעין.
ובפשטות כהן שנשא מי שאסורה לו – אין מונעין ממנו.
אלא שראיתי פרשנים רבים מפרשים שבשאר עבירות אם הכהן חזר בתשובה, אזי אין מונעין ממנו, משא"כ בשפיכות דמים וע"ז שאף אם חזר בתשובה, עדיין מונעין אותו. אלא שאני הייתי מצפה שהרמב"ם היה כותב את זה.
לא זו אף זו, כתב הרמב"ם בהלכה ו:
כהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעין נשיאת כפים אף ע"פ שאינו חכם ואינו מדקדק ה במצות או שהיו הבריות מרננים אחריו או שלא היה משאו ומתנו בצדק הרי זה נושא את כפיו ואין מונעין אותו, לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות.
ובפשטות, לא מדובר על אדם שסתם לא מדקדק כראוי, אלא ברשע. לא זו אף זו, אם הוא רשע, משמע שהוא לא חזר בתשובה, מכיון שאילו היה חוזר בתשובה, לא היה רשע.
וכבן, ראיתי בב"ח (סימן קכח) שכ':
ומ"ש אבל על שאר עבירות אין מונעין. כן כתב הרמב"ם ורצונו לומר אפילו במזיד וגם לא עשה תשובה נמי אין מונעין ואם תאמר כיון דאיצטריך קרא גבי הרג את הנפש ונשתמד א"כ כל היכא דליכא קרא פשיטא דאין מונעין ואפשר כיון דקיימא לן דעל שלש עבירות יהרג ואל יעבור סלקא דעתך אמינא דדינן שוה ג"כ לענין נשיאת כפים קא משמע לן דעל שאר עברות אין מונעין אפילו עבר על גילוי עריות במזיד ולא עשה תשובה כיון דליכא קרא וטעמא דמילתא דאשכחן דקודשא בריך הוא נעשה סניגור על עברה זו וקאמר לפתח חטאת רובץ כדאיתא פרק קמא דיומא (סוף דף י"ט) א"כ לא חמיר כעבודה זרה ושפיכות דמים לענין נשיאת כפים:
ולגבי מש"כ הב"י "אבל רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שנראה לו דלדעת הכל כהן שהוא נשוי עם גרושה אין לו לישא את כפיו ואין לו לעלות בתורה שהרי בכל שעה עומד במרדו … ולענין הלכה כיון דהפוסקים לא התירו בפירוש נקטינן כדברי מר שמואל והרשב"א שאסרו בפירוש", לא הבנתי איך דממת כל הגאונים והראשונים עד המהרי"א מביאה את המהרי"א להסיק ש- "דלדעת הכל כהן שהוא נשוי עם גרושה אין לו לישא את כפיו ואין לו לעלות בתורה". נזכרתי במשנה:
משנה מסכת ידים פרק ד משנה ג
בו ביום אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית גזר ר"ט מעשר עני וגזר ר"א בן עזריה מעשר שני א"ר ישמעאל אלעזר בן עזריה עליך ראיה ללמד שאתה מחמיר שכל המחמיר עליו ראיה ללמד
ובמה שכ' על זה התפראת ישראל:
ללמד. שכל דבר שלא נדע טעם לאסרו, מותר הוא בלי טעם, דלא הזכירה התורה דברים המותרים כולן, רק דברים האסורין:
א"כ, ברצוני לשאול את כבוד תורתו, מה דעת הרמב"ם? האם כהן הנשוי למי שאסורה לו יכול לשאת את כפיו ולעלות לתורה ראשון?
בברכת תודה למעכ"ת,
שלום רב.
הב"י תוהה מדוע הפוסקים לא הזכירו את זה לעניין נשיאת כפיים ועליה לתורה, ועונה שאולי זה רק לכתחילה ואינו פוסל, כדברי הרמב"ם פ"ו ה"ט מביאת מקדש שאם עבד לא חילל. איני מבין כיצד הוא רואה במהר"י אבוהב והרשב"א דעה אחרת. הם אומרים שאסור לו לשאת כפיים, אבל עדיין לא אמרו שאם עשה זאת המעשה שלו נפסל גם בדיעבד (חילל). ובאמת אני תמה על עצם הצד הזה בב"י, גם אם מדובר בדין לכתחילה למה לא הזכירוהו, ובפרט לפי הרמב"ם שכאן הזכיר להדיא דין שהוא רק לכתחילה, ומדלא הזכיר נשיאת כפיים כנראה שאף לכתחילה אין מונעים אותו. וכן בפט"ו מתפלה ה"ג הביא הלכות אלו שבשאר עבירות אין מונעין (אמנם שם ייתכן שמותר אף לכתחילה). ואתה צודק שהפרשנים שאומרים שרק אם עשה תשובה אין מונעים זהו דוחק בלשון הרמב"ם.
לכן נראה שבפשטות לרוב הפוסקים אין מונעים מכהן שנשא גרושה לשאת כפיים. אמנם בשו"ע כתב שכן, אבל לאור הסברו הלא סביר בב"י נראה שהוא אינו צודק בביאור דעת הרמב"ם וש"פ.
ואפשר למעט במחלוקת אם נאמר שלכו"ע לכתחילה אין ראוי לעשות כן אבל לא מונעים ולא חילל.
ובאמת יש לדון בעניין המניעה, שבפשטות אינה מאותו דין שפוסל את העבודה, שהרי זה לא פוסל. אלא שלא ראוי לתת מעמד ציבורי וכבוד לעבריינים. אבל זה דין כללי ולא נוגע להלכות הכהונה ונשיאת כפיים ועבודה.
אני לא מסכים לדיוק שלך בה"ו, שהרמב"ם מתכוון גם לרשע בשאר עבירות. הוא בפירוש מביא דוגמאות שאינן עבירות, ואם כדבריך היה עליו להביא דווקא דוגמאות של עבירות ממש שזה חידוש גדול יותר שאין מונעים. לענ"ד לשון 'רשע' אצלו היא שיגרא דלישנא.
בכל אופן באמת רואים שם שאם אין מניעה עקרונית אסור לנו למונעו שהרי אנו גורמים לו ביטול עשה. ויש לדון האם לכתחילה בכל זאת ראוי לו להימנע ורק אנו לא מונעים או שאף לכתחילה יישא כפיו. לכאורה הטעם של ביטול עשה מראה כהבנה שנייה, אבל ניתן להבין שאמנם יש עליו עשה אבל הציבור ראוי למברך טוב יותר. לכן לכתחילה ראוי שלא יישא כפיו אבל אין לנו רשות להעדיף את טובתנו שלנו (שיהיה לנו מברך ראוי) על מצוות עשה דידיה.
עד כאן באשר לדעת הרמב"ם והפוסקים.
אמנם לדינא, מהמקורות התלמודיים לא כתוב לגבי נשיאת כפיים. לכן קשה לקבל איסור ממש, גם אם יש מהראשונים שכתבו כן. הראשונים אינם יכולים ליצור איסור (אמנם כאן הם רק מפרשים את האיסור בגמרא שהוא חל גם על נשיאת כפיים, אבל כאמור בזה יש מחלוקת גדולה).
אמנם מסברא פשוטה נראה שלא ראוי לתת לכהן כזה לשאת כפיים מפני היותו עבריין. זה נראה לי כה פשוט שאין צורך לאומרו. לענ"ד גם פסול רשע לעדות הוא מטעם זה. שהרי יש פסולי רשע שאינםן חשודים לשקר ובכל זאת נפסלים. ובפשטות זה מפני שאין לתת להם כבוד בפני הציבור ולפסוק דין על פיהם. ואולי בזה יבואר מדוע בעינן רשע שבעבירה שיש בה מלקות, שכן מלקות זה עניין של עונש בי"ד שניתן לעיני הציבור, ולא נכון לתת לאדם שנקלה לעיני הציבור כבוד בבי"ד. זה לא מפני חומרת העבירה אלא מפני ציבוריותה.
קו"ח בן בנו של קו"ח לתת לו לברך את ישראל כשהוא נשוי לאסורה לו בריש גלי ולעיני כל. לדעתי אין להתיר דבר כזה, אבל לא מדין פסול הכהונה שבזה אלא מדין העבריינות שבזה. כמובן שברמב"ם איתא לא כך גם לפי פירושי שאין מונעין הוא שלכתחילה לא יישא כפיו אבל אנחנו לא מונעים. אבל הסברה נותנת שיש למנוע אותו. ואולי גם הרמב"ם כותב שאין מונעים אותו מבחינת דיני חללות, אבל הוא לא נכנס ליחס הראוי לעבריינים בכלל. זה גם לא בהכרח איסור הלכתי לא לתת כבוד לעבריינים, אבל נראה לי סברה מטא הלכתית פשוטה, ולפי"ז עוד יותר ברור מדוע הרמב"ם לא נכנס אליו. ועוד יש לחלק שכידוע ברמב"ם מיקום ההלכה הוא בדווקא וניתן לדקדק ממנו. בהל' ביאת מקדש הוא מדבר על הלכות חללות, וזה קיים רק בג' החמורות ולא בשאר עבירות. אבל בהל' נשיאת כפיים הוא מדבר למעשה בהלכות שליח ציבור ונשיאת כפיים, ושם נכנסים שיקולים של כבוד לעבריינים (כמו ש"ץ שאינו הגון).
כעין זה מה שדיברנו פעם על צירוף חילונים למניין. אם אינו מאמין ולא מקבל את המושג תפילה הוא עציץ ואינו מצטרף. ואין צורך למקורות בזה.
ואולי לזה התכוון המחבר בשו"ע, ואף אם אינו כדעת הרמב"ם הוא כותב לאסור מדין כבוד לעבריינים ולא מדין חילול הכהונה. ובזה הרמב"ם אולי לא נגע. כידוע, המחבר, בניגוד לרמב"ם, אינו מקפיד לחלק בין הלכות לבין מנהגים ראויים. אמנם במחשבה שנייה זהו דוחק שכן בב"י נראה שפוסק כן מכוח דיני חללות.
בקיצור, למעשה קשה לאסור הלכתית אבל קשה עוד יותר להתיר מעשית וסברתית.
יש אולי לדון בכהן שנשא גרושה לפי תומו ואינו יודע מהאיסור כלל שהוא בגדר תינוק שנשבה. הוא אולי יכול לשאת כפיים, אבל גם זה רק אם הוא מאמין בקב"ה ומקבל את המצוות. אבל זה מקרה היפותטי בלבד, שכן הרב שהשיא אותו ודאי העמיד אותו על האיסור שבדבר.
והנלענ"ד כתבתי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer