כוונה במצוות

אין קשר לדיון על מצוות צריכות כוונה. ראשית, יש כמה שיטות שבמצוות שבין אדם למקום אין צורך בכוונה (ובמנ"ח דן האם כיבוד הורים היא בין אדם למקום או לחברו, ונפ"מ לעשיית תשובה בלי שפייס את חברו). אבל בנדון דידן אין צורך לכל זה. הרי גם לשיטות שכוונה הופכית מפקיעה מהמצווה, השכר ניתן לפי טוב המעשה ולא לפי קיום המצווה. וכי על מעשה מוסרי שאינו מצווה פורמלית ולא נעשה לשם מצווה אלא כדי לעשות טוב לא ניתן שכר? ראה רמב"ם סופ"ח ממלכים בגירסה המדויקת "אלא מחכמיהם". אמנם לפי דרכי עולה שהבטחת התורה לאריכות ימים ניתנת על המעשה דכיבוד הורים ולא על מצוות כיבוד הורים. ולפי זה צע"ק מדוע בתלמוד זוהי מצווה שמתן שכרה בצידה (שלא כופים עליה). אך זה לק"מ, שכן ברור שכשמקיים את המצווה יינתן לו שכר. טענתי היא שיכול להינתן לו שכר גם אם אין לו קיום מצווה פורמלי. ופשוט. ובאמת דקדקה הגמרא בקידושין לדחות דילמא מהרהר בעבירה הווי ולא על כוונה הופכית, שכן כוונתה להביא ציור שבו אין לו אפילו מעשה טוב ולא רק שאין לו מצווה. ובזה שאני מהרהר בעבירה ממי שמכוון בכוונה הופכית שאינה רעה מצד עצמה. מהרהר בעבירה הפסיד גם את השכר (בהו"א, אך למסקנה התחדש שגם זה לא כי הקב"ה לא מצרף מחשבה רעה למעשה). ולולא דמיסתפינא הייתי אומר יותר מכך: מהרהר במחשבה רעה הפסיד את הטוב שבמעשה ואת השכר, אבל ייתכן שמצווה יש לו (בוודאי לשיטות שהכוונה הופכית לא מבטלת מצווה). דומני ששלחתי לך פעם את שיעורו של ר' אשר ווייס לבני הישיבות בקורונה, שם הוא מאריך בזה בטוטו"ד. דנתי בדבריו בטור 343.