כוונת פשטיות התורה

הנה כתוב בתורה לא יקרחו קרחה בראשם, והנה פשטות הכוונה היא שהכהנים משרתי השם לא ימצאו בזויים במראיהם ובהתנהגותם. והנה לפי זה אין נפק"מ אם עשה קרחה על מת או לא, בכל אופן הלא יהא נראה בזוי, ומכ"ש שאין לו ליכנס לעבוד במקדש כשהוא מקורח, ואם כן למה הוצרכה הגמרא ריש פרק מומין אלו לאסור כהן קרח מכח "שאינו שוה בזרעו של אהרן", הלא יותר טוב היה ללמדו בפשיטות מפסוק שהתחלנו בו. ואף אם תאמר שלמדין בגז"ש שאין חייבין מלקות רק בקרחה על מת, הרי אין זה קשור למצב שהכהן נמצא בו והוא מקורח כבר, ומה לי מאיזה סבה נקרח, 
והנה מענין לענין נספקתי בכמה לאוין שאמרו חז"ל שאין חייבין עליהן אלא באופן מסויים, כגון בהשחתת זקן שאינו חייב אלא בתער, ומזה יש מתירין במספרים לכתחלה. ולמה לא נאמר שכוונת התורה שבני ישראל לא "יסירו" זקנם, רק שכדי לקבל מלקות צ"ל בתער, וכי תעלה על דעתך שזה רצון הקב"ה ונוח לו שיהודי יסיר זקנו באופן מחוכם שאינו עובר ממש עד כדי חיוב מלקות? ואע"פ שכתב הרמב"ם טעם ללאו זה מפני שכן עשו כומרים לע"ז בימים קדמונים, מ"מ למה נעשה כן אנחנו כלל, ואע"פ שלא יהא בתער. וכן בכמה עניינים רואין שבאמת אסרו חז"ל גם באופן שמותר מן התורה, כגון מלאכת שבת כלאחר יד, ולא אמרו שמותר לכתחלה.