כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי

לא רואה כאן סתירה פנימית. מה שיש כאן הוא הודאת בע"ד נגד שני עדים. הבעיה היא כיצד הנאמנות חזקה משני עדים. אבל זה גופא החידוש בדין הודאת בע"ד.
נאמנות של אדם על עצמו היא מוחלטת. לכן מוהריב"ל (שהובא בקצוה"ח סי' לד סק"ד) כותב שזה מדין נדר או מתנה. אבל זה לא סביר בעליל, והמקרה הזה הוא אחת הראיות המוחצות נגדו. הסברתי בעבר שמדובר בנאמנות מוחלטת של אדם בדברים שנוגעים לו עצמו ולתחומו.
ראה על כך בטור 306, ובמבט רחב יותר במאמר מידה טובה לפרשת מקץ תשסז:
https://drive.google.com/drive/folders/0BwJAdMjYRm7IY0xlc1dmYTMweVE
מה שבאמת קשה כאן הוא כיצד בכלל ניתן לראות בדברי הבע"ד הללו הודאה. בלי קשר לעדים שנגדו. הוא לא הודה שלא פרע אלא טען שלא לווה. אמנם כשמשנה כעת את טעמו וטוען שלווה, טענתו הראשונית נשארת רק לגבי שלא פרע. אם אדם טוען בבי"ד שלא לווה מבחינתנו הוא לא פרע. זו לא בהכרח הערכת המציאות שלנו, אלא שלא טוענים לאדם יותר ממה שטען הוא עצמו.
בוודאי שיש כאן גם צדק, שאדם לא יכול לשנות את טענתו כל פעם, ומה שאמר בבי"ד הוא מה שמחייב אותו. אבל, כאמור, אני לא חושב שהדין זה הוא משום הצדק (תקנה שמיועדת לדפוק שקרנים) אלא הוא באמת עיקר הדין למקרה זה.