כמה הערות בבא בתרא דף קכ"א

לכבוד מו"ר הרה"ג שליט"א אחדשה"ט

יש לי תמיה ברשב"ם ב"ב קכב: ואשמח בתשובה

אלא אמר רב פפא כו' – לרב פפא נמי קשיא ליה אלא כדלקמן ואיהו לא בא לתרץ האי אלא אבל קושיא קמייתא הא נמי תנינא אתא לתרוצי ולאוקמה בענין אחר דלא תקשי מההיא מתני' דלעיל "ומההיא מתני' דלקמן דמקשינן לרב פפא מינה אכתי לא הוה מסיק אדעתיה וכן כולם"

וצ"ע שהרי מאותה משנה שהקשו מרב נחמן הקשו גם לרב פפא ואיך אפשר לומר שאכתי לא הוה מסיק אדעתיה.

ואיני יודע מדוע לא פירש כפשוטו שכל תרצן לא שמע דברי חבירו (וכ"כ הראב"ד)

החותם בכבוד רב,

לא הבנתי את השאלה. ר"פ לא בא לתרץ את ה",אלא" שבמשנה שהרי זה קשה גם עליו. הוא בא לתרץ את הקושיא הראשונה על ר"נ (מהמשנה קטז ע"ב). אמנם עליו עצמו גם קשה מהסיפא של המשנה, אבל את זה עוד לא לקחו בחשבון בעת שבא ר"פ להציע את הצעתו. לא שלא חשבו על המשנה ההיא אלא לא לקחו בחשבון את הסיפא שלה אלא רק את הרישא.
הוא חייב להסביר את זה בדיוק בגלל קושייתך. הרי על ר""פ מקשים מאותה משנה שהקשו על ר"נ, אז למה ר"פ חשב שדבריו יועילו? על כורחנו שבינתיים לא חשבו על הסיפא אלא רק על הרישא.

אבל זה קשה לומר שלא חישב על סיפא דמתניתין

אכן, אבל זה מה שעולה מהגמרא (שאל"כ מדוע באמת ר"פ מציע את תירוצו אחרי שכבר הובאה המשנה נגד רנב"י).
ככלל, בסוגיות כאלה יש לדון האם כך באמת היה המו"מ בביהמ"ד האמוראי, או שמא העורך סידר את הדברים כך משיקולים דידקטיים. ייתכן שעובדתית רנב"י ור"פ כל אחד הציע תירוץ משלו בביהמ"ד שלו, וכל אחד נדחה מהמשנה ההיא. העורך קיבץ את שני המו"מ הללו לסוגיא אחת כדי להראות ששני התירוצים הללו נסתרים ממשנה. הוא בנה זאת כאילו היו שתי הצעות שכל אחת נדחתה מקטע אחר של המשנה. אבל זו רק צורה דידקטית ללמדנו ששתי ההצעות לא נכונות. זה לא תיאור של מו"מ שהתנהל באמת. וצל"ע בזה.

מה החילוק בין אמר פלוני (שמשמע לשון עבר) לאומר פלוני(שמשמע לשון הווה) ומדוע פעמים כ"כ ופעמים כ"כ.

זה לא שאלה של זמן. "אמר פלוני" היא מימרא עצמאית, ו"פלוני אומר" היא מימרא שחולקת על מה שקדם לה.