כמה שאלות בפרשת שמות

שלו' לכת"ר גאון שליט"א – כמה שאלות בפ"ש שאשמח אם כת"ר הגאון שליט"א יכול לענות עליהם בזמנו הפנוי.
 
א) כתוב בפרשתן "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (ב, יא-יב) 
ובסנהדרין (נח, ב) איתא: אמר רבי חנינא, עובד כוכבים שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש [ויך את המצרי]' וגו', ע"כ 
וז"ל רמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ו): וגוי שהכה ישראל אפילו חבל בו, אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג. וביאר בכס"מ (שם), דס"ל לרמב"ם שאע"פ שהוא חייב מיתה לשמים, אינו נהרג. וראיה מדשקלינן וטרינן באלו הן הגולין (מכות ט, א) אם גר תושב שהרג את ישראל גולה או נהרג, ואם איתא לשקול וליטרי בחובל בישראל, אלא ודאי אע"פ שחייב מיתה אינו נהרג, וקרא ד'ויפן כה וכה' אסמכתא בעלמא הוא, עכ"ד.
ותמוה, א"כ למה הרגו משה למצרי, הא מדינא אינו נהרג [וראה בחי' הר"ן (סנהדרין שם) דפליג על הרמב"ם, וס"ל שגוי שהכה את ישראל חייב מיתה ממש, כמו שהרג משה את המצרי]  .
 עוד יל"ע, דבסמוך (פסוק יג-יד) כתיב: 'ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו, הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי'. וצ"ע, והרי ישראל המכה לישראל אינו בחיוב מיתה, ולמה חשדו למשהשרוצה להורגו כמו שהרג את המצרי.  
וכן צ"ע, דבסנהדרין (שם) ילפינן דעכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה מקרא ד'ויפן כה וכה וירא כי אין איש', והיאך מוכח מפסוק זה שחייב מיתה, הוה ליה להביא מ'ויך את המצרי ויטמנהו בחול' [ולפנינו בש"ס וילנא הוכנסו המילים 'ויך את המצרי' בסוגריים מרובעות].  
 וגם אי נימא דעיקר הוכחת הגמ' מהמילים הללו, וכדמוכח גם מרש"י שם, מ"מ עדיין צ"ע לאיזה צורך הביאה הגמ' בכלל את הרישא דקרא 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש', מה הוא נוגע לדין של עכו"ם שהכה את ישראל. [ראה יבמות (צ, ב) וסנהדרין (מו, א): רבי אליעזר בן יעקב אומר שמעתי שבית דין מכין וכו'. עוד ראה ברמב"ם (פ"ב מהל' רוצח ה"ד וה"ה, ופכ"ד מהל' סנהדרין ה"ד וה"י), ודו"ק].  

 
ב) וכן כתוב:  "ויאמר ה' אל משה מזה בידך ויאמר מטה וגו' ויהי לנחש וגו' והנה ידו מצרעת כשלג" (ד, ב-ג;ו) 
"מזה בידך, לכך נכתב תיבה אחת לדרוש ִמֶזה שבידך אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים וכו'. ויהי לנחש, רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל, ותפש אומנותו של נחש. וכו'. מצרעת כשלג, וכו' אף באות זה רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו (פס' א) לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת כמו שלקתה מרים על לשון הרע" (רש"י):
  מבואר ברש"י, א, שמשוםשחשד בכשרים נאמר לו 'מזה בידך' והיינו מזה שבידך אתה חייב ללקות, שהיה עליו דין שילקה על ידי הנחש. ב, בזה שהמטה נהפך לנחש ומשה ברח מפניו, רמז שסיפר לשון הרע על ישראל. ג, לקה בצרעת משום שסיפר לשון הרע על ישראל. 
  והנה בשבת (צז, א) אמר ר"ל, החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב: 'ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי' וגו', וכו', וממאי דלקה, מדכתיב: 'ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך' וגו', עיי"ש.
  וצ"ב, לפירש"י הכא, שמרע"ה לקה משום שסיפר לשון הרע על ישראל, ומה ראיה איכא מהא דלקה בצרעת, להאי דינא דר"ל דהחושד בכשרים לוקה בגופו, הרי הצרעת שלקה באה על סיפור לשון הרע. 
  עוד צ"ע, דרש"י כאן במטה ביאר את הפסוק 'מזה בידך': אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים, ע"כ. משמע שהעונש על מה שחשד בכשרים הוא מה שהמטה נהפך לנחש. ואילו בגמ' מבואר שהעונש הוא שלקה בצרעת בגופו .
  והנה רמב"ם כתב (פ"ח מהל' יסודי התורה ה"א): משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי וכו', ובמה האמינו בו במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להם כך וכך וכו', וגם בך יאמינו לעולם, מכללשקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנותשהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. 
  ובהלכה ב (שם) כתב הרמב"ם: ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי ומהרהר ומחשב, והיה נשמט מלילך, ואמר 'והן לא יאמינו לי', עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו מצרים, ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריךוכו', עיי"ש .
  ולמבואר ברמב"ם צ"ע טובא מה א"כ היתה הטענה על משה שהוא חושד בכשרים, ואמר לשון הרע על ישראל. הרי למש"כ הרמב"ם, כך  היא האמת שאמונה הבנויה על פי האותות אין היא אמונה גמורה, והקב"ה הסכים עמו ואמר לו שיהא מעמד הר סיני ואזי תהא האמונה אמיתית ושלימה. ומה היתה הטענה על משה. 
   ומאידך צ"ע, דהא כתיב (להלן פסוק לא): 'ויאמן העם', וכי האמונה הזאת היתה עם דופי. והכתוב עומד ומעיד 'ויאמן העם', משמעשאמונה גמורה היא.
 
ג) ותאמר מילדי העברים זה (ב, ו)
  בסוטה (יב, ב) פריך, מנא ידעה, א"ר יוסי ברבי חנינא שראתה אותו מהול. והנה, ידוע מה שנחלקו הראשונים, במה דאיתא בסנהדרין (נט, ב) דבני קטורה חייבים במילה.
 ופירש שם רש"י דדווקא אותם ששה בנים שנולדו לאברהם מקטורה נתחייבו במילה, ולא כל זרעם אחריהם, עיי"ש. אולם דעת הרמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ח) דכל בני קטורה לדורות עולם חייבים במילה כישראל, עיי"ש.   
  ובספר גן רוה (פ' ויגש בדברי חנוך) הביא ראיה מסוגיא דסוטה הנ"ל, כשיטת רש"י, דאי נימא כהרמב"ם דכל הדורות דבני קטורה חייבים במילה, אכתי קשה מנא ידעה שהילד הוא מן העברים, דילמא הוא מבני קטורה שגם הם מחוייבים במילה כישראל. ועיי"ש שכתב ליישב דעת הרמב"ם ע"פ שיטת הסוברים (מאירי יבמות עא, ב ד"ה המילה, מהרש"א סנהדרין בח"א צב, א שאג"א סי' מט ומנ"ח ריש מצוה ב), דאף להרמב"ם דבני קטורה חייבים במילה מ"מ אינם חייבים בפריעה, וממילא שפיר   ראתהו שהוא מבני העבריים, עיי"ש. אולם לכאורה אכתי צ"ע, מהמבואר ביבמות (עא, ב) דפריעה לא ניתנה לאברהם אבינו ואינה אלא מהלכה למ"מ, ומבואר שם שכל ישראל באמת לא פרעו מילתן עד ימי יהושע, עיי"ש [ומש"כ תוס' שם דאאע"ה פרע מילתן אע"פ שלא נצטווה, לכאורה לא אמרו כן אלא על האבות הק' עצמן ושבטי קה, ולא לאחר מכן], אכתי צ"ב מה הראיה שהוא מן העברים.