לא לעיסקאות!

שלום הרב. מעניין אותי לדעת מה דעתך על שני הטיעונים הבאים, נגד עיסקאות עם חמאס (מפי הפרופסור דני אורבך):
קיימים שני טיעונים מכריעים לגבי מדוע אין לאפשר מו\"מ מול חמאס על החטופים, ובוודאי אין להגיע לעסקה עמו – הטיעון הקטן והטיעון הגדול. הטיעון הקטן קובע כי העסקה תסכן באופן ודאי את חייהם של אלפי ואפילו עשרות אלפי בני אדם. הטיעון הגדול קובע כי היא תסכן חיי מיליונים ואף את קיום החברה הישראלית-יהודית בכללותה.
 
1. נתחיל מהטיעון הקטן. ההיגיון שלו פשוט וברור – הנכונות לנהל מו\"מ על שחרור חטופים מתמרצת את ארגוני הטרור להמשיך ולהעצים את פעולות החטיפה. לעומת זאת, הסירוב המוחלט לנהל מו\"מ כזה יפגע ברצון לחטוף אנשים. בדרך כלל, משמיעים נגד הטיעון הזה את האמירה הבאה המבוטאת בשילוב של ציניות ונחרצות מה שמוסיף לה אמינות רטורית – \"הרי ברור ששום דבר לא יבטל את הרצון אצל שונאינו לבצע חטיפות\". לאמירה הזאת אין רגליים, והיא שייכת לשורה של אמירות אבסורדיות שהאהובה מהן (לפחות עלי) היא זו של פרס: \"בעידן הטילים אין חשיבות לשטח\". בפועל יש כל הסיבות להניח שהסירוב לנהל עסקאות עם חוטפים ימנע חטיפות בעתיד. ההיגיון מאחורי טענה זו פשוט – חטיפה זו עסק קשה, יקר וזולל משאבים. ארגון טרור זקוק למאמץ מיוחד על מנת לתכנן מצבעי חטיפה. הוא חייב להקצות למשימה הזאת את החיילים הטובים, המיומנים והממושמעים ביותר שלו וכך להעביר אותם מביצוע משימות חיוניות אחרות. האחזקה, השמירה וההסתרה של החטופים זה כאב ראש שדורש מאמץ מיוחד. על כן ארגון טרור יעסוק בחטיפות רק אם הוא מאמין כי התועלת שהוא יפיק מכך תהיה בסבירות גדולה מאוד גבוה מההשקעה. והמציאות מוכיחה בבירור את ההשערה הזאת. חטיפות בימינו הן טקטיקה נדירה מאוד על אף כל הסכסוכים והאיבות הקיימים בעולם, כי המדינות החזקות ומפותחות אינן מתפתות להיסחט על ידי החוטפים – אל קעידה למדה זאת על בשרה. רק מדינה מפותחת אחת – ישראל – יוצאת מהכלל בסיפור הזה ובעניין החטופים היא מתנהגת בניגוד לכל היגיון. אבל ניתן לשער כי אם היא תשנה את דרכה, ואם לאויביה יהיה ברור ששרור בחברה הישראלית קונסנסוס כי עדיף להקריב את החטופים מאשר להתבזות במשא ומתן על שחרורם, החטיפות ייפסקו כליל.
 
2. אבל נניח שמסיבות סנטימנטליות החברה הישראלית תחליט דווקא להציל את החטופים של היום במחיר חייהם של רבים יותר בעתיד. גם בחירה \"ערכית\" כזאת איננה עוברת את מבחן ההיגיון כי מלבד הטיעון הקטן קיים גם הטיעון הגדול. לא רק שעסקאות החטופים מסכנות את אותם האנשים שייחטפו בעתיד – אלא שהן מסכנות את קיומה של החברה והמדינה בכלל. כבר כתבתי על כך בעבר, אבל לא מיותר לחזור על הטיעון שלי. כל מתווה של עסקה עם חמאס, אפילו הרך והמטיב ביותר עם ישראל, כולל לא רק שחרור של עבריינים אלא גם מידה כזו או אחרת של ערבויות לחמאס ולאנשיו. כל עסקה תכלול למעשה מרכיב של הצלה של חמאס מהחיסול הטוטלי. ותוצאה שכזאת שתסכן את ישראל מבחינה אסטרטגית. כי יתברר שארגון קיקיוני וקטן ביצע הדמיה של רצח עם טוטלי והצליח להימלט מגזר הדין של חיסול טוטלי בזכות החזקתו בחטופים. המסקנה הבלתי-נמנעת של כל הצופים והמעורבים תהיה שהחטיפת הן ערובה לכל אויב ישראל מפני חיסול טוטלי. וזה אומר שהמחיר של המתקפה על ישראל יורד באופן דרמטי. הרי הכי גרוע שיכול לקרות לכל תוקף, במידה והוא מחזיק בבני ערובה, הוא המצב של תיקו. והתוקף תמיד יצליח להחזיק בבני ערובה כי בעולם שבו קיים חופש תנועה, הן בתוך והן בין המדינות, אין שום דרך פיזית למנוע חטיפות ברגע שיש רצון לבצע אותן. הרי לא תצמידו מאבטח אישי לכל אזרח. הדבר יביא לנכונות גוברת לתקוף את ישראל ולהצטרפות של מעגלים רחבים יותר למאבק המזוין נגדה. למעשה ישראל תותקף ותדמם באופן קבוע בלי הפוגות. ובהינתן העליונות של הציר במדדים של אוכלוסיה, שטח והשפעה דיפלומטית, שום עליונות צבאית, כלכלית וטכנולוגית לא תציל את ישראל ממוות מדימום מתמשך, מוות אשר בסבירות גבוהה יגיע מוקדם מאשר מאוחר.
לעומת זאת גביית מחיר בלתי-מתקבל על הדעת מבחינתם מחמאס תקטין את הרצון והנכונות לגרום לישראל לדמם.
 
יוצא מכל אלה שאין דרך לתרץ ולהצדיק את הסאגה המתמשכת של מו\"מ על העסקה עם חמאס. הממשלה עשתה טעות חמורה כאשר רשמה את שחרור החטופים ליעדי המלחמה וכאשר התחילה לנהל משא ומתן בנוגע לכך. עוד נבוא חשבון עם הממשלה על הטעות הזאת. בינתיים הדבר היחיד שמציל אותה הוא שהאופוזיציה מתנהגת אף גרוע יותר, ומבקשת להוסיף על הפשע של ניהול משא ומתן על העסקה גם את החטא של ההגעה בפועל לעסקה. נקווה שמאוויהם יתבדו.