“לא מתאים לנו כרגע”

  ציטוט מטור 36:
  \\\"לפני כמה שנים ראיתי הצגה של הרב השחקן חגי לובר, שאחריה התנהל דיון על תופעת היציאה בשאלה. בדיון הוא סיפר שבמסגרת עבודתו כמדריך במדרשת עפרה הוא חוזה בשינוי מהיר מאד באופי הפעילות. לפני כמה שנים, הוא סיפר, כולנו ישבנו סביב המדורה עם קבוצות של בני נוער שבאו למדרשה, והיה מתח באוויר. האם אצליח להוכיח להם שיש אלוקים, ואז כולם יקפידו על קלה כבחמורה, יילכו לישיבות ויקדישו את חייהם לתורה, או שלא – ואז כמובן כולם יעזבו את הישיבות והאולפנות, וכבר בשבת הקרובה כולם יילכו יחד לחוף הים במקום לבית הכנסת. כמה שנים אחר כך, יושבים סביב אותה מדורה והמדריך (=לובר) קובע שיש אלוקים. כולם מהנהנים בהסכמה. לאחר מכן הוא טוען שהוא התגלה בהר סיני ונתן תורה. ההנהונים ממשיכים גם כאן. לאחר מכן הוא קובע בנחרצות שצווים אלוקיים הם מחייבים וכל אחד חייב לציית להם. לתדהמתו ההנהון לא פוסק. כאן הוא כבר נתקע ושואל את הנערים בקבוצה, אז מה הבעיה? היכן אנחנו תקועים? כאן הוא מקבל מענה טיפוסי שניתן בשלווה אולימפית, משהו כמו: “לא מתאים לנו כרגע” (אנחנו לא מתחברים). הוא חש חוסר אונים, שכן ארסנל הטיעונים שלו לא יועיל כאן. הוא יכול להוכיח באותות ובמופתים שיש אלוקים שנתן תורה ושהיא מחייבת, זה לא ישנה מאומה. הדור הזה מתעלם בגסות משיקולים הגיוניים. הוא לא נותן בהם אמון רב, ומעדיף על פניהם רגש ותחושות אקזיסטנציאליסטיות (קיומיות).\\\"
 
מה כב' היה עושה (או עושה) במקרים כאלו? תודה.