לא תתורו
א. ראיתי שהרמב"ם וספר החינוך מפרשים שהמצווה אוסרת באופן כללי להמשך "יותר מידי" אחרי תאוות.
החינוך עומד על כך שאין לדברים גדר ברור, ולכן אין לוקים על לאו זה.
האם לא יותר נכון יהיה לומר שאין כאן "איסור" רק עקרון מנחה? כלומר התורה אמרה לאדם לפי איזה ערך להתנהג, אך לא הצביעה בבירור ואמרה זה מותר לך וזה אסור לך, והדבר מסור לכל אדם ואדם לפי הבנתו הפרטית מהי תאווה מוגזמת לדידו.
ב. אם אכן יש כאן רק עקרון מנחה, מדוע זה נמנה כמצוה, מ"ש מקדושים תהיו שלא נמנה לדעת הרמב"ם במניין המצוות?
ג. עוד באותה המצוה. חיפשתי בספרי מוני המצוות ולא ראיתי מי שמנה שנלמד מכאן איסור הסתכלות והרהור. אמנם בשערי תשובה, ר"י סובר שנאסר כאן הסתכלות בערווה, אך לא באופן כללי. (יותר מכך בפיהמ"ש לסנהדרין פרק ז הרמב"ם כותב במפורש שמותר להסתכל בפנויה לשם הנאה. למרות שמוקד השאלה שלי אינו לעניין מעשה, אלא ללימוד מ"לא תתורו" דווקא איסור הסתכלות).
תודה רבה!!
א-ב. למה אתה מניח שדבר שאין להגדירו באופן חד לא צריך להימנות? יש לא מעט מצוות שאין להן הגדרה חדה. קדושים תהייו לא נמנה לא בגלל שאין לו הגדרה חדה (אמנם ראה מ"מ סוה"ל שכנים), אלא בגלל פרדוקס הנבל. אם הוא היה נמנה אז תוכנו לא היה איסור על נבלות ברשות התורה, כי מי שהיה נבל היה מבטל עשה ולכן זה לא היה ברשות התורה. אין שום קשר לצורך בהגדרות חדות.
לא הבנתי את שאלה ג.
שאלה ג- שכחתי להשלים את השאלה האם הרב מכיר מי ממוני המצוות שכן פירש את האיסור על הרהור באופן כללי
תודה רבה
ראה כאן שני סוגי הרהור. הרהור שיביא למקרה לילה אסור בכל אישה.
https://ph.yhb.org.il/plus/14-04-06/
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer