למה אנחנו כאן?

בסופו של דבר כנראה שהעולם מיועד לעשות טוב. אבל לצורך ההטבה נדרשים גם צעדים קשים. החזו"א בספר אמונה ובטחון מסביר שביטחון אין פירושו להאמין שיהיה טוב אלא שיהיה מה שצריך להיות. אמנם בשורה התחתונה אני מניח שגם הוא מסכים שהכל יביא לשיפור ולהטבה, אבל אין הכרח שלך עצמך יהיה טוב. כשחוטא נענש לא טוב לו, אבל העונש משפר את העולם ואולי גם אותו. האם עליו להודות למחוקק על העונש? איני יודע. אבל אנחנו כלל בני האדם צריכים להודות למחוקק, הסה"כ יוצא טוב  יותר כשיש עונשים.
כעין זה הגמרא מביאה שמשיבים אבידה בסימנים. ושואלת הגמרא מדוע, הרי בעל האבידה לא היה רוצה שנחזיר אותה בלי עדים ורק על פי סימנים, כי זה פותח פתח לרמאים (הסימנים לא מוודאים בצורה מוחלטת שהמקבל הוא אכן הבעלים). הגמרא עונה שעדיין האדם הסביר היה מעדיף שישיבו אבדה בסימנים, שכן אם המדיניות תהיה לא להשיב אותה בסימנים אז גם אני עלול להיקלע למצב שאיבדתי משהו ומישהו מצא אותו ואין לי עדים שזה שלי אלא רק סימנים, ולא ישיבו לי את האבידה. לכן אני עצמי מעדיף לקחת את הסיכון שישיבו את האבידה לרמאי שאינו הבעלים, כי אחרת יש סיכוי רב יותר שלא ישיבו לי את אבידתי. כעת חשבי: במקרה ספציפי שבא רמאי וקיבל את אבידתי בסימנים שנתן. האם עליי להודות למחוקק על כך שהחליט להשיב אבידה בסימנים? תיאורטית אולי כן (כיון שכמדיניות זה מה שהייתי רוצה שייעשה), אבל מעשית ספק אם אעשה זאת (כנראה אכעס עליו).
לסיכום, אני מודה לו על העולם שברא אבל לא על כל דבר ודבר שהוא עושה לי (שחלקם לא נעימים). אבל בתיאוריה אני מבין שהכל כנראה מיועד למטרות טובות.
ככלל, לדעתי אין טעם לדון בשאלות של מטרתנו ותפקידנו בעולם, או תכלית בריאתנו. אין לנו דרך להגיע לתשובה סבירה ולכן חבל על הזמן. עשי את מה שאת חושבת שנכון לעשות (מצוות, מוסר, הנאות), וזהו. ההתלבטויות הללו לא מקדמות אף אחד לשום מקום. זו רק מטחנת מילים. ואליץ על כך את מה שאמרו חז"ל (ברכות י ע"א): "בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד".