למכור למכור ולמכור ללא חשש. לעניות דעתי.
משהו במחמירים על מכירת חמץ לא מסתדר לי בחשבון.
הרי מדאורייתא בביטול סגי. מבטלים ומפקירים. אמממה ?
או שמא ימצא גלוסקא נאה או שמא לא ביטל בכל ליבו (ואם ביטל בפה, מה לנו וללבו, דברים שבלב אינם דברים?)
ולכן גזרו שיבער בפועל.
חמץ לאחר הפסח כל איסור הוא דרבנן, וכל הבעיה שלא בדילי או שלא בכל ליבו לזה בוודאי מועילה המכירה, כי מסמן שזה של הגוי ושם מחיצה. כך שבמציאות יש גם בדילי וגם גמירות דעת.
אם כך מה טעם להחמיר ולא לסמוך על המכירה ?
ואפי' החמץ גמור, הרי זה 2 דרבנן. שבוודאי 1 מהם קוים כי בדילי ויש גמירות דעת ?
הרב יודע להסביר את ההתנגדות למכירה עכ"פ החמץ אחרי הפסח ?
חמץ שבוטל לא נמכר. מוכרים רק חמץ שלא בוטל ורוצים אותו אחרי פסח (ולכן לא משמידים אותו) החשש במכירה הוא שהעסק אינו תקף (כי המכירה היא הערמה), ולכן מחמירים לא למכור חמץ גמור. אבל לדעתי אין לחשש הזה בסיס. אם המכירה תקפה – אז גם בחמץ גמור, ואם לא – אל תעשה בכלל. לדעתי היא תקפה. אגב, לפי זה בעלי עסק שמוכרים את החמץ (מכולת או בתי חרושת לחמץ) יכולים למכור חמץ גמור לא רק כי רוצים להקל עליהם, אלא מפני שאצלם אין חשש שהמכירה לא תקפה. הם בוודאי רוצים למכור את כל סחורתם ולכן אין חשש שלא מתכוונים ברצינות. אבל כאמור, אין מקום לחשש לגבי הכוונה, שכן אלו דברים שבלב.
מה עם זה שאין קניינים דאו' (משיכה לא רלוונטי) ויש מספיק דעות שקניין דרבן לא מהני לדאו'?
אני מדבר מצד ב"י וב"י
אקדים שהדעות שקניין דרבנן לא מהני לדאורייתא הן תמוהות מאד, ולדעתי אין להשגיח בהן כלל. אין שום היגיון בטענה שחפץ מסוים הוא שלי מדרבנן ושלך מדאורייתא. אם רבנן הקנו לי אותו אז הוא שלי לכל דבר ועניין. אבל זו רק הערה. לעצם העניין הקניין כאן הוא דאורייתא. מאיפה המצאת כאן קניין דרבנן?
איזה? בגוי מדאו' בעי' משיכה ול"ש. חליפין וסודר מח' ראשונים כבדה אם זה דאו' או דרבנן.
ולעניין קניין דרבנן לדאו' אתה תופס בעלות כאיזה שיוך משפטי ולכן אתה מבין שכל כמה שזה משוייך אז השיוך הוא הבעלות. אבל אם תתפוס בעלות כדין שמצביע על מצב מסויים של הממון אז זה מובן.. ומסייע לזה כל הדעות שקניין דרבנן ל"מ לדאו' וכו'
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer