למנות לשבת

"ויש שלמדו מכתוב זה שכשאתה מונה הוי מונה לשם שבת (רבי יצחק במכילתא שם; רבי יהודה בן בתירא במכילתא דרשב"י שם), אחד בשבת, שני בשבת וכו' וערב שבת (רבי יהודה בן בתירא במכילתא דרשב"י שם), ולא תמנה כדרך שאחרים – הגוים (רמב"ן עה"ת שם; ריטב"א ראש השנה ג א) – מונים (רבי יצחק במכילתא שם), שהם קראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת (רמב"ן שם; ריטב"א שם). וכתבו ראשונים שלימוד זה הוא פשוטו של מקרא (ראב"ע (הקצר) שם; רמב"ן שם).

ומשום מצוה זו כתבו הפוסקים שהטעם שכותבים בגיטין באחד או בשני וכו' בשבת, ולא בשבוע, שהוא משום המצוה למנות הימים לשבת (ערוך השלחן אה"ע קכו י).

ומשום מצוה זו, הנוהגים לומר שיר של יום, מקדימים ואומרים: היום יום פלוני בשבת (שער הכולל לסידור תורה אור יא)[5]."

"במכילתא דרשב"י. שם מובא פירושו של רבי יהודה על מצוות "זכור את יום השבת" שנאמרה בסיני: "זכור, רבי יהודה בן בתירה אומר מנין שכשאתה מונה הוי מונה אחד בשבת ושני בשבת שלישי בשבת רביעי בשבת חמישי בשבת וערב שבת תלמוד לומר זכור" (מכילתא דרשב"י כ', ח')

להבנת רבי יהודה, הביטוי המעשי של מצוות זכור הוא לא בשבת עצמה אלא דווקא בשאר ימות השבוע כהכנה לשבת. בעל ספר חרדים רואה את מניין הימים שאנו מונים היום כביטוי המעשי של מצווה זו: "כתב רמב"ן בפסוק זה נכללו שתי מצות א' קידוש בליל שבת שדרשו ז"ל מתיבת לקדשו שתזכרנו בפה ותקדשנו בתחילת כניסתו מלשון קידוש ב"ד שהיו מקדשין את החדש ואת היובל ואומרים מקודש מקודש, מצווה שנית והוא עיקרו של פסוק לזכור בכל ימי השבוע את יום השבת בכל ענייני האדם שיכול להזכירו, כדאי' במכילתא שהעמים קורין לכל אחד מימי השבוע שם בפני עצמו ליני"ש מארטי"ש מיירקילי"ש כמנהג העם שנתערבו בעמים אבל מצות א-להינו בפסוק זה לקרות אותם אחד בשבת שני בשבת שלישי בשבת רביעי בשבת חמישי בשבת ששי בשבת וכן כל כיוצא בזה יש לנו לקיים מצות זכירת שבת בכל יום" (ספר חרדים, מצוות עשה התלויות בפה)

ובכף החיים (קל"ב, כ"ו) מובא כי מצוות זכור היא היסוד והטעם לאמירת 'היום יום…' לפני שיר של יום בכל יום.

זכירת השבת בשאר השבוע נדרשת משני פנים שונים ששניהם מתמקדים ביסוד אחד. האבן עזרא מסביר שיש חשש שמא אדם ישכח את יום השבת ויבוא לעשות בו מלאכה: "וטעם זכור את יום השבת – שיזכור בכל יום חשבון ימי השבוע עד שלא ישכח איזה יום השביעי, שהוא חייב לקדשו. ופי' לקדשו – לעשות לו מעלה יתרה על כל הימים. שלא תעשה בו מלאכה, כטעם קדוש השם אותו" (אבן עזרא כ', ח')

אם אדם לא ימנה את ימי השבוע המכוונים לשבת, ייתכן שהוא יטעה ויום השבת ייעקר ממקומו, כך שהאדם יבוא לעשות מלאכה ביום השבת.

אך ישנו גם פן נוסף לצורך לזכור את יום השבת אותו מצאנו בספורנו: "זכור את יום השבת. היה תמיד זוכר את יום השבת בעסקיך בימי המעשה, כמו זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כ"ה, י"ז), שמור את חדש האביב (שם ט"ז, א'): לקדשו. וזה תעשה כדי שתוכל לקדשו. הזהיר שיסדר האדם עסקיו בימי המעשה, באופן שיוכל להסיח דעתו מהם ביום השבת" (ספורנו כ', ח')

לדידו זיכרון יום השבת לא נועד למנוע טעויות, אלא כדי שהאדם יוכל לתכנן את השבוע כולו. כך ביום השביעי האדם אכן ינוח מעסקיו."

לא הבנתי. הטענה כאן היא שאם מונים יש למנות בצורה כזאת. לא ראיתי בשום מקום חובה למנות את הימים.

סלח לי כבוד הרב לא הבנתי, כלומר מהמקורות שהבאתי ניתן להבין שאסור לאמר סתם היום יום ראשון אלה צריך לומר היום יום ראשון בשבת או ספציפית אחד בשבת, כמו כן אפשר להבין שעם ישראל קרא לימים כמספור ליום השבת ואם נניח ונרצה לשנות עכשיו זה יהיה אסור, כלומר אפשר להבין מפה כל מיני חובות ואיסורים. אז מה שאני רוצה להבין עד כמה מדובר בחובה הלכתית ואם כן מה הפרטים שלה

האם מניית הימים לשבת היא מצווה חיובית או מצווה קיומית, כלומר האם זה נגזר מהחיוב לזכור את היום השבת לקדשו או שאם מנית את הימים בפועל זכרת את יום השבת לקדשו?

אין חובה הלכתית כזאת. זהו הנוהג הרווח בעולם. וגם החובה שישנה כאן היא שאם מזכירים יום מזכירים אותו דווקא כך (וגם על זה לא מקפידים). טבל אין חובה למנות ימים. בכל אופן, גם דעות אלו לא התקבלו ולא נראה שיש לחשוש להן.

אז למה להולך במדבר יש חובה למנות את הימים כשהוא אפילו לא יודע איזה יום?

ההיפך, זו ראיה לסתור. שם יש חובה למנות כי המנייה מגדירה את השבת שלו. וגם שם אין חובה למנות אלא רק להחזיק ראש כדי לדעת איזה יום לשמור.

זה נכון גם למי שאיננו במדבר. השבת מניחה את קיומו של השבוע או אם נדייק יותר יוצרת את המושג שבוע (המושג שבוע לא היה קיים בתרבויות שלא הושפעו מהיהדות ורק בתקופה המודרנית הוא הפך לאוניברסלי). ולכן המניה של הימים לשבת היא מהותית לשבת. העובדה שאנחנו מזכירים בשיר של יום איזה יום אנחנו בשבוע, גם כאשר אנחנו לא במדבר, היא חלק מיצירת המושג התרבותי של השבוע שהיא חלק מהמצווה של זכור את יום השבת לקדשו. ממילא גם יוצא שאנחנו זוכרים לשמור את השבת ביום הנכון.