לעבור על איסור הסתכלות "קלה" במדיה כדי לא לעבור על הסתכלות "חמורה"

שלום הרב,

הרב הזכיר כבר באתר שאין הלכה כר' אלעאי.

לא הבנתי מה הבעיה בדבריו, ומדוע לא לפסוק כדבריו.
ואסביר:
ר' אלעאי אינו נותן לגיטימציה לחטא. הוא לא אומר 'לך תחטא'.
הוא בסך הכל אומר, יותר גרוע לחטוא בפרהסיא ולפרוק עול. ולכן, אם אתה כבר חוטא, עשה זאת בצינעא, כדי לא לחלל שם שמים, כדי לא לקבל סטיגמה מהחברה, וכדומה.

הוא לא 'מרשה' לחטוא. הוא אומר רק שחטא בפרהסיא חמור יותר, ולכן, למה לך להיכנס למצב חמור, אם היצר מאפשר לך לחטוא בצינעא.

מה הבעיה בזה?
למה לא לפסוק כך?

הבעיה בזה היא שהוא מניח דטרמיניזם. אדם צריך להתמודד ולא לוותר לעצמו. כל אחד יודע שעדיף חטא בצנעא מאשר בפרהסיא. לא זה חידושו של רבי אלעאי. החידוש הוא ההיתר לעבור בצינעא כשאתה מעריך שתעבור בפרהסיא. ועל כך כתבו הרי"ף והרא"ש במו"ק טז שאין הלכה כרבי אלעאי.

אני תוהה אם מדובר ב"לוותר לעצמו".
אני מתכוון למקום "מפוקח" ו"אידאליסטי" שאדם צופה שרוב הסיכויים שיכשל [אם אפשר להכניס בחירה חופשית למודל של סיכויים לפחות מבחינה חיצונית, אולי כמו היות האדם, הסובייקט, מטיל עצמו על המציאות והופך לאובייקט לאחר שכבר בחר (במושגים אקזיסטנציאליסטיים), ואז מנקודה אחרת בזמן (במקרה שלנו יותר מוקדמת) זה נכלל בקטגוריה של סבירות] לכן מכיוון שהוא סובר שהוא ייכשל באיסור חמור, הוא מלכתחילה, אידאולוגית, מכשיל עצמו באיסור קל. ונראה שזו הסיפור בספר חסידים של אדם ששואל על כך שהוא מעריך שיכשל באשתו נידה ואשת איש ושואל אם יפרוק יצרו בהוצאת זרע ביד, שמבחינה אידאליסטית הוא לא רוצה לוותר, אלא לעבור על איסור קל במקום חמור.

ואני אמרתי וחוזר ואומר שדבר כזה פירושו לוותר לעצמו. עליו להיאבק גם אם רוב הסיכויים שייכשל (עד כמה שאפשר לדבר על סיכויים). מעבר לזה, עצם האפשרות לוותר מגדילה את הסיכוי לחטוא ומקטינה את סיכויי ההתמודדות.

אני יכול להבין שמדובר בויתור על איזה מאמץ עילאי. אך יש לזכור שמדובר כאן גם באיסור על המחשבה והפסיכולוגיה של בן האדם המצוי אומרת שכשהוא מתנגד למחשבות הן באות הרבה יותר חזק. כך שגם המאמץ העילאי הזה הוא מוביל לריבוי הרהורים לטווח הארוך (ומעבר לכך לריסוק של הרבה מתחומי החיים מרוב השקעת אנרגיה במאבק נגד היצר, וגם בסופו של דבר לפעמים ייאוש גמור מהמאבק, ואולי מעוד מאבקים דתיים, אבל זה רק בסוגריים).
ולמעשה, האם התנועה הנפשית הראויה ביותר בעת תוקף היצר הוא לא להסיע את הלב מדברי השחתה לדברי תועלת (כדברי הרמב"ם)? כלומר, לא להפעיל איזה "התגברות כארי" או איזה "מאבק נגד" אלא להתעסק בדברים חיוביים? (כאמור כשהולכים נגר הרהורים הם בעיקר מתגברים – "אל תחשוב על פיל ורוד") אך למצער גם זה לא תמיד עוזר.. אז מהו "לוותר לעצמו" כאן? הסיטואציה היא שהיצר מתעורר ואדם מנסה להתעסק בדברים חיוביים עד שהיצר כל כך מתגבר ואדם ממשיך בדברים חיוביים והוא לא מתרכז נגד היצר, והוא לא הופך את העולם נגד היצר – כי זה רק ילבה את היצר, אז הוא מבין את יחסי הכוחות מתוך התמודדויות שעברו עליו בחייו עם יצרו ומכריע. צריך להיות אדם ישר, ואיך אומרים הנוצרים? לכם יש הלכה שאומרת לכם בדיוק מה לעשות כל רגע לנו הרבה יותר קשה כי אנחנו צריכים להיות אנשים מוסריים בלי ההלכה. זה מבחן אמתי לאדם לדעת את עצמו וכוחותיו.
אני שואל בכנות, ונראה לי ממקום מאוד אמתי עם עצמי, איפה כאן נקודת הויתור?

אתה מדבר על מעשה שמביא להרהור ולא על הרהור גרידא. הויתור הוא לעשות מעשה אסור בהחלטה שלך. וכפפי שכתבתי, לדעתי זה אסור. אדם צריך להיאבק ולפעמים ייכשל. אנחנו חוזרים על עצמנו.

לכבוד הרב שלום,

חשבתי על הדברים ונתתי להם לשקוע בי.
ואני תמה מדוע הרב פוסק לדעתו (למרות שהצגת גם דעות של אחרים) שאין הלכה כרבי עילאי בעניין שילך למקום רחוק ויעשה מה שלבו חפץ?

א. האם זה לא פשט הגמרא? "אמר רבי אלעאי הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא איני והתניא כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם מה היא רבה אומר זה המסתכל בקשת רב יוסף אומר זה העובר עבירה בסתר לא קשיא הא דמצי כייף ליצריה והא דלא מצי כייף ליצריה" אפילו הגמרא מעמידה ברייתא אחרת לפי רבי עילאי כדי ליישר איתו קו.

ב. הרי הרבה מנושאי הכלים על השו"ע הביאו את ספר חסידים שטוען כך (כעת אני מאמין לך שהוא טוען זאת בהסתמך דווקא ר' עילאי כי לא בדקתי לעומק את כל המקורות.)

ג. האם זו לא "כמעט לוגיקה מזוקקת" שעדיף לעבור על איסור קל מאשר כבד? אני מבין שאפשר לקרוא לזה "ויתור" אבל זה ויתור הגיוני לחלוטין בשכל קר (אם לא נכניס רתיעה רגשית מלעבור עבירה באופן יזום, ונדמה לי שתורה שבע"פ נלמדת בשכל ישר יותר מאשר, לצורך העניין, ברתיעות של OCD דתי, או שלפחות כלומדים ראוי שכך יהיה).

תודה רבה מאוד,

שלום א'.
אני לא יודע מה עוד אוכל להסביר. ייתכן שאיננו מסכימים וזה בסדר גמור. רק אומר שהמתמטיקה שלך מניחה הנחה לא נכונה. אתה מניח שאם אדם מעריך שלא יוכל לעמוד בדבר אז באמת כך יהיה. ואני מניח שאם נתיר לו אז כך יהיה, אבל אם לא – יש סיכוי שהוא יוכל להיאבק יותר ולהצליח. ובוודאי כשהוא יודע מראש שזה מותר (ולא רק שמתירים לו כשהוא בא לשאול).
חפש את המאמר לפרשת חיי שרה כאן באתר:
https://drive.google.com/drive/folders/0BwJAdMjYRm7IY0xlc1dmYTMweVE

לכבוד הרב מיכאל שלום,

אני עוד מהרהר וכותב בעניין זה ואני נמצא בקשר עם עוד אנשים שקשורים לכך.

אני שואל את עצמי בקשר לטיעון שלך, שהנך טוען שאם נתיר (ולדעתי אף נחייב) אדם לעבור בהוצאת זרע קלה כדי להימנע מסיכון להוצאת זרע קשה (כמו עם שימוש בפורנוגרפיה), הרי שנרבה עבירות כי עצם הידיעה של האדם שהוא יכול לחטוא תפתה אותו לחטוא יותר. (אם הבנתי נכון).

השאלה שאני שואל את עצמי היא – האם מותר לפוסק להעלים מהציבור הלכה ספציפית נכונה, ואף לפסוק כנגדה מחשש שמא הציבור ימעד. ובמיוחד לענייני היצר. (אני מדבר על הלכה ספציפית שיש לה נפקא מינה מעשית, הלכה למעשה, בחיי הציבור כולו, ולא על "סודות עריות" בכללן כמערכת בתוך הספרות ההלכתית האזוטרית יותר.)
אם מדובר בגזרה שיש לחכמים היתר לעשות סייג לתורה – אז הרי שמדובר בגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה – הלא כן? וגם האם בכלל לרבנים בדורנו מותר לגזור גזירות? כלומר, האם זה לא סמכות בלעדית של סנהדרין או כנסת הגדולה?
ואם מדובר בהרחקה סתם שאין לה יסוד הלכת מחייב – האם זה לא מה שסיפור חטא עץ הדעת מלמד שאסור להוסיף על דבר ה', לענייננו – ההלכה שכוללת מצוות "לא תסור", בענייני ההרחקה מהתאווה? הרי זה בדיוק מה שעשה הנחש, לא?
ובכלל יש לתמוה אם זו הרחקה או גזירה טובות, שהרי בדרך אגב, אם הפסיקה ההלכתית הזו טובה ונכונה מעיקרה, אגב אורחא – היא תוכל לאפשר חיים טבעיים יותר לנערים (למרות שמטרתה הראשית למנוע נפילה בפורנוגרפיה) וגזירה או הרחקה כאן מן הסתם עשויה לגרום לסיבות משמעותיות מאוד לריחוק הנערים מהדת והשלכת עול מצוות באופן כללי (כלומר, לדעתי כבר היום איסור שז"ל גורם לנערים להתרחק מהדת). וזה ממחיש כמה זו אכן יכולה להיות גזירה או הרחקה שהיא בעצם ממש מקבילה לסיפור חטא עץ הדעת (שוב, אם מעיקר הדין ההלכה כפי שאני טוען).

אבל לדעתך מדובר בעיקר הדין ולא בגזירה או הרחקה, הרי שהאיסור בגמרא הוא איסור הוצאת זרע לבטלה וכאן זה לצורך המנעות מעבירה ואיך נאמר על זה שזה לבטלה? למשל "המפנה לבו לבטלה" הוא שלא לשם שמים באופן כללי ולא לאיזו "פעל" מיוחד של הלב (אם נדבר בלשון אריסטוטלית המייחסת תכליתיות לכל דבר) ולהוצאת זרע יש משמעות לפי הגמרא גם כדי לבדוק אם הוא כרות שפכה וזה לא לבטלה, ואיסור הרהור מותר אם הוא "בעבידתיה טריד" כמו רופא נשים (ומרביע בהמות), וברור שיהרהר רק שזה דרך מלאכתו והוא לצורך ולא לבטלה (ועניין הרהור והוצאה ביד ממש הם לא רחוקים כל כך בחומרתם ואפשר שהם ממש אותו איסור הלכתי כמו ב"אוחז באמתו ומשתין" ו"כל האומר רחב רחב מיד נקרי").
ופשט התורה הרעיון הרוחני של איסור שז"ל הוא בעיקר מ"לא תתורו", אך אם אדם מוציא זרע שלא לעבור עבירה, הרי ברור שאינו תר אחר עיניו ולבו אלא אחר רצון האל, וההחלטה שלו היא כמי שכפאו שד. (וזה עיקר מה שאני מבקש לפסוק שיש לנהוג – כמי שכפאו שד, ועל כן אני מדבר על עיקר הדין בפיסקה הזו, אך זה שכנראה אדם לא יוכל באמת לעשות זאת ברמה כזו של צדיקות – על כך דיברתי בפיסקה הקודמת בשאלה אם מותר להעלים את ההלכה מעיני הציבור כגזירה או הרחקה.)
ואין מי שציין זאת באופן יותר ברור כמו החכמת שלמה באבן העזר סימן כ"ג – שכל שמוציא זרע לשם מצווה או למנוע עבירה הרי זה כמו שמוליד ילדים ע"י הוצאת הזרע שלו וזה לא לבטלה כלל. והעמיד כך את הנושאי כלים על השולחן ערוך ואת השולחן ערוך עצמו.

ולסיכום, אשמח לדעת אם הרב טוען שיש לאסור משום הרחקה או גזירה או מעיקר הדין, ואם זה מהרחקה או גזירה אשמח אם יענה לשאלותיי בפיסקה שבה שאלתי על כך ב-3 כיוונים.

בברכה ובתודה רבה מאוד,

קשה לי להמשיך דיון במרווחים כל כך גדולים. אני כבר לא זוכר על מה דובר. בקצרה אומר שאכן אי אפשר לגזור גזירות חדשות, ואין לפוסק רשות להסתיר הלכה מהציבור. מדובר בדין, ולא בהרחקה או גזירה. הוצאת זרע לתועלת שאינה הולדה היא הוצאה לבטלה. אחרת גם הוצאת זרע כדי להרוויח כסף תהיה מותרת.
עד כאן.