לעיונך

היי  מיכי
אני  שולח אליך  מאמר  שנועד בעיקר  [לא  רק  לעלון  ניר דוד]  אבל  דעתך [כרגיל!]  מאד חשובה לי ומיד תבין  למה.
 כל טוב  ומועדים לשמחה
ע'
על  התפילה  ועל  ההחלמה
"מה אני  יגיד לכם"-  היחס של  הציבור מגדול  ועד  קטן  אלי  עם שובי  אחרי  הניתוח באמת  מפעים ומרגש. ואיני מגלה  את אמריקה  באומרי שחלק  משמעותי  מריפוי ומהבריאות  בכלל – הוא תחושת  היחד.
 אבל  לעניין  היחד  יש  כאן  פן נוסף שהנה  יש  לי הזדמנות פז להציגו: גורם  נוסף בתהליך  ההחלמה היא  ההכרה שיש  ערך לנוכחותי  ולמעשי  בחברה בה  אני  חי. במקרה  הספציפי  שלי –  תחושת  האחריות שלי  כלפי הצאצאים  וגם אל  "סתם ילדים"  כאן בקהילה  שלנו-  היא  הגורם  החזק  מכל  שמניע אותי  להיות מסוגל  לזהות סכנות קיומיות ולחפש הזדמנויות  לשיפור  המצב.  הנה  עברנו  את  חגי  תשרי- קרוב  לדירתי , ב"בית  שקד " התכנס  חלק  מהציבור לתפילות  יום  הכיפורים. אודה- היה בי  יותר  משמץ  של  קנאה ביחד  הזה,  שעבורו  בוודאי  שווה לעשות פסק זמן  משגרת היום  יום  שחלק ממנה  הוא  האכילה [שאני  מאד  אוהב!] אבל  השכל  שלי  מתנער מכך.  כי  המדרון הזה מאד חלק.  מי  שמשליך  יהבו  על טקסים  ופולחן  דתי,  שואל ומתלבט  פחות!                           למי  שלא יודע- דת  פרושה  בפרסית עתיקה -חוק. כאשר הדת  מכתיבה לי  את  אורחות  החיים,  אני  שואל  פחות!   וכאשר  אני  מתפלל  תפילת  תחנונים-  משמע  הדבר שאני  מצפה  שבורא  העולם יבוא  לעזרתי. אני  אינני  כופר בבורא  העולם- האלוהים.  אני רק  מודע לכך  שתפילות  בני  האדם לא גורמות לו לפעול. [או –קי-  אז יש כמה  עדויות שאכן  האל פעל…  יש אלוהים – צעקה אישה אחת שניצלה  מהטבח  באוטובוס  הדמים ליד הקאונטרי  קלאב בת"א ב1978…]                                                                                                                                                                 מאד חשוב לי להבהיר- לקוות צריך!        לצפות- לא רצוי…                                                                                                               והנה  הפתעה- ידידי  הרב מיכאל  אברהם  שהוא רב אורתודוכסי  ידוע  וגם  ד"ר  לפיזיקה, גם הוא טוען  שאין  טעם בתפילת  תחנונים  לבורא  העולם! לא אכנס  כאן  לפרטי  טיעוניו.                                                                                                                                    לשם  מה  העליתי  כאן את  נושא  התפילה? התפילה  והפולחן הינם  חלק מזהותנו  הלאומית,  כי  אם  אנו רוצים  או  לא ,זהותנו הלאומית  נקבעה גם  ע"י  הדת  שלנו אף אם אין  אנו  מאמינים בה. ועקב  זאת אנו  חיים  כאן במזה"ת.  כתוצאה מכך  גם  צאצאינו  החיים  כאן  חשופים לסכנות שמאפיינות איזור  גיאוגרפי   זה.  ובכן- אנו בני הדור שגדל על רקע השואה, נימולנו  כי הורינו  ידעו  שדי בעצם  מוצאנו  היהודי  כדי  לחשוף  אותנו  לאיומי השמדה, לכן "אות הברית"  אינו  מעלה  את  החשש  לשלום  הילד. אנו  בתורנו הלכנו  באותו תלם  כשמלנו את בנינו . ועכשיו  בנינו  מלים  את  נכדינו  ונינינו. למה? עד  כמה  חשובה לנו  להמשיך  הדורות?                                           אני מזכיר  לכם שעילת התפלספותי  כאן  נבעה  מרצוני  להסביר שתחושת האחריות והמחויבות שלי  לדור  נכדי ,היא  שמחזקת  אותי  בתהליך ההחלמה  .                                                                                                                                                                       אנו  מאמינים ומשוכנעים שכלית , שכדי צאצאינו  יוכלו לחיות  כאן  בבטחה, חייבים  אנו למצוא  דרך  לדו קיום בכבוד עם  הפלסטינים, שונה מזה שמחנה  הימין הדתי  נכון  אליו. אך אנו מודעים לעובדה  שהמחנה הדתל"י הוא  הרבה  יותר  נחוש  מאיתנו . הדתל"ים  תופסים את  הישיבה  בכל  א"י  כמילוי  מצווה דתית. לנו  אין  מצוות  שאנו מחוייבים אליהם- אבל אנו מחוייבים  לעתיד  צאצאינו! בהכללה  ניתן לומר  שיהודי  דתי  מחוייב  יותר  לשלשלת הדורות מאשר  לעתיד  צאצאיו!    בכ"ז  יש לנו  קלף  מיקוח  חזק כנגד  הימין הלאומני,  קלף זה צריך  להשתמש בו  בזהירות  כשהוא  מוצנע  ומסווה. עם הימין  צריך לדבר  בקול  על חיפוש  ערכים  משותפים, על  הערכים החברתיים של היהדות.  אבל  לתת  לאנשי הימין להבין  שאם  חוסנה  של  מדינת ישראל  חשוב  להם,  הם חייבים  להפגין  את היותם  "המבוגר  האחראי" ולחפש  דרכים כדי שגם הציבור  החילוני ירגיש  שמדינת ישראל היא  הבית  שלו שאיתו הוא  מזדהה,  ולא  יחפש  את אשרו מעבר לים. בואו נודה  על  האמת – איש מאיתנו  לא  יקרע  את בגדיו  אם מישהו  מצאצאיו יעדיף את סיר  הבשר בחו"ל  על  ארץ  הקודש, או  אף אם ימיר  את  דתו!  על אף  שמאזן  כוחות זה נראה  מובן לכל, בכ"ז אי  אפשר  לנופף בו  בראש חוצות, כי הוא עלול לעורר  תגובות בוטות  מצד  הימין: בנוסח : שלא  יעשו טובות, שיילכו מכאן  ודי…
קברניטי המחנה  הדתל"י התחנכו  על  משנת  הרב  קוק, והם  מודעים לעובדה  שללא "חמורו  של המשיח" ,כלומר  הציונים  החילוניים לא תיתכן "אתחלתא  דגאולה", אז גם אם חזונם  בדבר  הקמת בית  המקדש  לא  תואם  בדיוק  את  סולם  הערכים  שלנו,  צריכים אנו  למצוא  דרך  שבה  נוכל  לחיות  ביחד עם הדתיים  הלאומיים  לפי  הערכים  שלנו-  עד  שיגיע  משיח  צדקנו…                                                         עוד  נקודה  חשובה  להבהרה: כל  הדברים העליתי  כאן  תקפים רק ביחס למיגזר  הדתי  לאומי, למחנה החרדי  אין כל עניין  בציונות.
היות שחלק בלתי מבוטל מבוגרי  החינוך הדתל"י ממילא  "מסיר  את  הכיפות",יש להניח   שציבור  זה  יכול להיות  יעד יותר  קל  לשכנוע  והמרה  אידיאולוגית  בכיוון  של  פשרנות  בעניין  ההתישבות  ביו"ש.. כדי  שהמרה  זו  אכן תתאפשר, חיוני  שהמועמד  להמרה  יחוש  שפונים אליו מתוך צפייה  שהוא כבוגר  החינוך הדתי,  יהיה  נכון  להטות כתף  למשימות לאומיות גם אם אין  הן  כ"כ מתגמלות  מהפן החומרי!
אבל  לי  נראה  שאולי בהעמדה  נכונה  של הדברים,  אפשר  יהיה  למצוא  גם דרך  לשיתוף  פעולה  עם  הפלג היותר  משיחיסטי  שבציונות  הלאומית. המילה  אולי  באה משום  שהמחנה  החילוני  איננו  מחנה  מגובש כיום ואין לו מנהיגים מורמים  מעם שיוכלו  להנהיג אותו. אולי מצב  זה  הינו  לרועץ  לנו, ואולי  דווקא  הוא עשוי לאתגר את  הנהגת הציבור  הדתי  לאומי  לנסח  מערכת ערכים  אנושית חברתית  שתעמוד בקנה אחד עם ערכי  הציבור  החילוני  הנאור  ועם  הציבור הדתל"י?!