לשון חריפה

שלום הרב
ראיתי מסמך עם ליקוט של לשונות חריפים מהראשונים כלפי ראשונים אחרים. מאד מאד חריף, ותוקף את האיש ולא רק את האמירה. ויש שם גם מהאמוראים על אמוראים אחרים. מה ההסבר לזה? האם הכותב לא ראה את מעלתו ודרגתו של חבירו מתוך כתביו אותם כולנו לומדים בחרדת קודש? או שסוף כוונתו היא אך ורק לדעה והוא יודע שחבירו גם כן קדוש וגאון? ואיך ייתכן שראשון יחזיק בדעה שלדעת השני היא ממש מפגרת מה אחד מהם פשוט אמר שטויות מוחצות והתוקף לא ראה שום היגיון בדעת הנתקף?
אז אומרים לנו אורייתא קא מרתחא ביה אולם זה עונה לשאלה איך התוקף לא שלט בכעסו והרי כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה והתשובה אורייתא קא מרתחא ביה מרוב חשקתו לתורה ולחכמה היה לו דחף בלתי נשלט לכעוס והוא אנוס. אבל אני לא שואל על מידת נפשו של הראשון עד כמה נטה לכעוס אלא על מה גרם לו בכלל לכעוס. האם הבין את דעת חבירו לאמיתה או שפשוט תלה בו שטות ולכן האשימו. ואם לא הבין אז מדוע לא חשב על האפשרות שראה חבירו ככל כך סבירה האם פשוט כל ביקורת חריפה נובעת מחוסר הבנה של התוקף. ואם כן הבין את דעת חבירו לאמיתה אז מה ראה לבקר אותו כל כך בחריפות הרי אנו רואים שיש בה היגיון וטעם? ואפילו אם הוא חולק איתו באיזו הנחת יסוד עמוקה בסברא עדיין איפה הטיפשות ולמה החריפות הרי בדברים כל כך דקים ברור שההכרעה היא לא חד משמעית אלא יש פנים לכאן ולכאן.
בתודה