מדוע "כביצה" כבר מזמן אינה כ-ביצה?

שלום לכבודו,
שאלני איש יקר:
האם ידוע לך על מאמר או מידע בנושא השיעורים בזמננו, מה מחייב אותי למדוד את שיעורי התורה עם מטר ולא כפי שמדדו אבותינו – ביד? מה רע בבדיקה לפי אמה של אדם בינוני וכו'?
 
בדיוק לאחרונה קראתי את המסה של שנרב בעקבות ספרך, והטיעונים שם עוזרים להרחיב יפה את השאלה: 

אלפי שנים חיו יהודים עם הידיעה ששיעור רוחבה של סוכה הוא שבעה טפחים ואילו פרצה פוסלת את העירוב בעשר אמות, ואיש לא שאל מהו אורך האמה או הטפח. מידת האורך של "אמת איש" נחשבה דבר מדויק: פשוט הנח אמת יד של אדם בוגר שאינו ננס ואינו ענק וקיבלת את שיעור האמה. כל בר-דעת הבין שישנם הבדלים קטנים בין אדם לאדם, אבל דומה שאיש לא הוטרד מכך. גם פסקו של מהר"ם אלשקר (שו"ת מהר"ם אלשקר, שאלה ע"ד) שלפיו מותר לאישה שלא לכסות שער היוצא מחוץ לצמתה, התקבל באופן פשוט בלי שמישהו יטרח לשאול מהו שטח השער המקסימלי. והנה החלו יהודים לתבוע מרבותיהם דיוק במידות ובמשקלות: כמה סנטימטרים היא האמה, מהו אורכו של טפח ומהו נפחה של ביצה. אדם בן דורנו אינו מסוגל לקבל "ביצה" כהגדרה של שיעור, כאשר בסופרמרקט המקומי נמכרות ביצים הממוינות לפי נפחן. הדוגמה האולטימטיבית, בעיני, היא קביעת שיעור "יד סולדת בו". כידוע קובעת הגמרא בשבת (דף לח) כי בישול כרוך בחימום המאכל לרמה שבה יד סולדת בו. במקרה זה אפילו בימים עברו שמו לב שישנם רמות שונות של רגישות לחום, ולכן הוסיפו הגדרה "שכרסו של תינוק נכוית בו" – משהו מעין: מים שאם תרחץ בהם את תינוקך בטנו תיכווה. כיום לומד כל ילד דתי כי שיעור יס"ב הוא 450 צלזיוס בדיוק… זהו גם דבר המביא לידי גיחוך. מרן החפץ חיים בספרו משנה ברורה נוקב בלא היסוס בשיעור "יד סולדת בו" ו"כרסו של תינוק נכווית בו" כדבר הידוע לכול, ועשרות שנים אחר כך צריכים יהודים למדוד את חום דמו של ברווז כדי לקבל חסמים.
ובכן, הכימות השתלט על עולמנו התורני, אבל גם החשיבה האנליטית והניתוח, באופן של ירידה "לשורש הדין" וחקירות של "שני דינים", "חפצא וגברא", פשטו בחלק הארי של עולם התורה, בעיקר בשל מפעלו של ר"ח מבריסק ותלמידיו…
שוב, נדמה כי אין לנו כל בררה אחרת אלא לחשוב בצורה אנליטית. כבר ר' חיים אמר שמי שאינו סובר "שני דינים" יכול להביא ל"שבע ברכות" אפר משרפת עיר הנידחת, המותר בהנאה מצד "פנים חדשות באו לכאן"…
בדורות האחרונים היה זה החזון איש שכאשר אתה קורא את משנתו אתה מתרשם שהוא ניסה "להיכנס לראש" של התנא או האמורא, ולא לנתח את דבריהם "מבחוץ". אנו, לעומת זאת, הולכים ומאבדים את היכולת הזו, ולפעמים נדמה לי שלומדי התורה בדורנו יותר משהם תלמידי אביי ורבא, הם תלמידיהם של ניוטון ולייבניץ.

הכיוון שעולה מדבריו שם, איכשהו בעקבות ספרך, שהכימות והאנליטיות השתלטו על העולם, מה שמשפיע גם על עולם התורה. האם זה אכן כך? האם אדם אורתודוכסי יכול לקבל הסבר כזה?
ואולי נסביר שהאנליטיות קלקלה את האינטואיציה הפשוטה שמאפשרת לך למדוד כביצה בעין?
[מישהו ענה לנ"ל, שבימינו גם את האריחים בבית שלו הוא מודד עם מטר, אז "מותר" לפרגן גם לאלוקים את הדיוק הזה… נשמע תשובה מוסרניקית-ליטאית מה.]
שורה תחתונה, מה מחייב אותנו להיצמד לשיעורים העדכניים?
תודה