מה המשמעות של ציווי אלוקי
מה זה "ציווי"?
לכאורה, לעניות דעתי, בכל ציווי חבויה אמירה שאם לא תציית אתה עלול להיענש.
זה ה"ציווי" בכל מקום כאשר הוא נאמר מאדם לאדם.
והשאלה שלי היא: מהו "ציווי" הנאמר מאלוקים לאדם?
האם גם כאן המשמעות שאם לא תציית אתה עלול להיענש?
ואם לא זאת המשמעות, אז מה היא כן?
(ואם ההבנה שלי את המשמעות של המושג "ציווי" לא נכונה אשמח לשמוע איך אתה מבין את המושג).
תודה רבה.
נכון שכל ציווי טומן בחובו אפשרות של עונש (אם כי עקרונית יש ציוויים ללא עונש, בטח בבי"ד של מטה), אבל זו אינה מהותו של ציווי.
ציווי הוא סוג אמירה שבאה מבעל סמכות פורמלית, כלומר גורם כזה שיש חובה לציית למה שהוא אומר מעצם זה שהוא אמר (כמו הכנסת, או להבדיל הקב"ה). כאשר גורם כזה מצווה נוצרת חובה לציית. אם הוא רק מביע רצון שנעשה מעשהו ולא מצווה, אין חובה אבל ראוי לעשות כן. העונש הוא פועל יוצא: מי שיש עליו חובה ולא קיים אותה חייב בעונש.
בעצם התלייה של מהות הציווי בעונש היא היפוך היוצרות. כדי להטיל עונש אנחנו זקוקים להצדקה (ענישה לא יכולה להיות שרירותית, אלא אם אתה סתם רשע). ההצדקה היא שהייתה חובה ולא קיימת אותה. לכן מגיע לך עונש. אם אתה תולה את הציווי בעונש, פירושו שאין חובה ולכן זה שלא קיימת לא מצדיק ענישה. אז למה עונשים אותך? זה סתם אקט שרירותי. אם כן, לא העונש יוצק תוכן לציווי אלא הציווי (והחובה שהוא יוצר) יוצר את ההצדקה לעונש.
כך למשל בספר החוקים הישראלי לא מופיע איסור לגנוב או לרצוח. מה שכתוב שם הוא: הגונב עונשו כך וכך. או הרוצח עונשו כך וכך. לכאורה זה מבוסס על התפיסה שלך. אבל לדעתי זה לא נכון. הקביעה שיש עונש מניחה שהמעשה הוא עבירה, שהרי בלי זה אין הצדקה לענוש. החוק לא מאפשר להטיל סנקציות סתם כך בלי שהמעשה נאסר. אמננם המחוקק לא מצא לנכון לקבוע בפירוש בחוק שיש איסור (אולי בגלל שזה מובן מאליו, והכנסה של איסורים כאלה לספר החוקים רק מוזילה אותם) אבל ברור שהוא הניח את קיומו.
אם אני מבין נכון אפשר לסכם:
ציווי = אמירה שיוצרת חובה.
משמע מכך שבשביל שציווי יהיה ציווי הוא תלוי גם באומר וגם בשומע. האומר – אומר את הציווי ואצל השומע – נוצרת חובה.
מה קורה כאשר אצל השומע לא נוצרת חובה? האם זה אומר שלא היה ציווי?
לדוגמא, מפקד שמצווה על חייל אבל החייל לא מקבל עליו את הסמכות של המפקד, האם אין פה ציווי?
זה לא תלוי בשומע. הציווי הוא ציווי מעצם סמכותו של המצווה. הבחירה בידי השומע האם לציית לו.
מי קובע את סמכותו של המצווה?
האמת. זה לא עניין הסכמי. לגבי הכנסת זו תוצאה של החלטת החברה, אבל משהחליטו כל אזרח חייב לקיים. אצל הקב"ה זה מעצם היותו אלוקים.
כמה התפתלויות רק כדי לא להודות באמת הפשוטה שזה הכל נובע מפחד.
לא הבנתי.
החלטת החברה זה נקרא "עניין הסכמי"?
בכנסת זה כן עניין הסכמי או שגם בכנסת לא?
(הכוונה, כמובן, לאו דווקא בכנסת אלא בכל ציווי על ידי אדם)
זה סתם עניין סמנטי. בשורה התחתונה יש חיוב לציית בלי קשר להסכמתך.
רציתי לוודא שאני מבין אותך.
אז אתה אומר שציווי הוא כאשר יש סמכות.
לכנסת יש סמכות מכח החלטת החברה.
ולאלוקים יש סמכות מעצם היותו אלוקים.
המשפט האחרון הוא חסר בסיס.
איך אתה יודע שיש לו סמכות?
מה תגיד אם אני אגיד לך:
"לי יש סמכות מעצם היותי דניאל"?
מה תגיד אם אומר לך שהשולחן מולך הוא צפרדע? יש את מה שנכון וזה לא תלוי במה שמישהו אומר, וגם לא בשאלה אם כולם מבינים שזוהי האמת. זהו. אני סיימתי.
טוב ששאלת.
אגיד לך, שיש כלים לבדוק מהי צפרדע. נלך למילון נבדוק מה הגדרה של צפרדע ונבדוק אם השולחן מולי תואם את ההגדרה.
אבל איזה כלים יש לבדוק האם למישהו יש סמכות?
כיצד אתה יודע שלאלוקים יש סמכות?
תבדוק במילון (שאני אכתוב) האם לאלוקים יש סמכות ותראה.
בקיצור, שאלת ההוכחה וההגדרה לא קובעת את שאלת האמת. זו האמת, ואם אינך מבין אז אינך מבין.
בכל אופן, זו הגדרת המושג ציווי, ועל כך שאלת.
בשורה התחתונה, לא ענית באיזה כלים אפשר לבדוק למי יש סמכות. ולא ענית על השאלה "כיצד אתה יודע שלאלוקים יש סמכות?"
(נכון, שזו לא הייתה השאלה שממנה התחלתי, אבל האם יש חוק שאסור לשאול שאלות חדשות על התשובות שלך והאם בכלל יש למישהו סמכות לחוקק חוק כזה ;))
בהחלט מותר לשאול, ועניתי: 1. אין דרך לבדוק. 2. אני יודע מסברא (האינטואיציה שלי). בה במידה, גם אין דרך לבדוק שאסור לרצוח ואני יודע זאת מסברא.
(אז אם אפשר להמשיך לשאול שאלות חדשות)
1. זה סובייקטיבי?
2. אני לא מבין את אופן השימוש שלך במילים "סברא" ו"אינטואיציה". בהבנה שלי אלו מילים עם משמעות שונה, אפילו הפוכה. "סברא" זו טענה/ות שמובילה/ות למסקנה. יש לה הסבר. ואילו "אינטואיציה" זה תחושת בטן לא מוסברת.
1. תלוי למה אתה קורא כאן 'סובייקטיבי'. זה לא נתפס בחושים, אבל זה אובייקטיבי במובן שמדובר באמת מחייבת ולא במשהו שכל אחד יכול להחליט לעצמו. מי שחושב אחרת טועה.
2. זו בדיוק אותה משמעות. כשאני מביא סברא X כדי לנמק את טענה Y, הרי לטענה המסבירה בעצמה (הסברא X) אין הסבר. אז מניין היא לקוחה? מהאינטואיציה (ברור לי שזה נכון). כל הסבר מתבסס על הנחות. מה מקורן של ההנחות? האינטואיציה.
אם כך, יש לי עוד שתי שאלות, אחרונות לשירשור הזה.
שאלה ראשונה פילוסופית ושאלה שניה פרקטית.
1. אם האינטואיציה האנושית היא כלי לבירור האמת
מה קורה כאשר לשני בני אדם יש אינטואיציות הפוכות?
מהי האמת אז?
ואם תגיד שאינטואציה אחת מהם היא טעות, לכאורה זה אומר שאינטואציות לא יכולות להיות כלי לבירור האמת. שהרי הנה לנו הוכחה שהאינטואיציה שגתה.
2. בנידון דידן, לי אין את האינטואיציה שאלוקים הוא סמכות מחייבת. האם אני אנוס? וגם אליבא דשיטתך אונס רחמנא פטריה
1. האמת היא מה שהיא. זה לא קשור לשאלה האם יש ויכוח על כך או לא. לכן במצב כזה לא רלוונטי לשאול מהי האמת אלא אולי כיצד ניתן לדעת מהי. זוהי כמובן שאלה אחרת לגמרי. אבל עליה כבר עניתי. אין מדד בלתי תלוי, ולכן בדיוק מדובר באינטואיציה. אני אלך לפי האינטואיציה שלי, אחרי ששקלתי את האפשרות שמעלה בר הפלוגתא שלי. ראה על כך גם בטור 247.
מסקנתך שלפיה עולה מכאן שהאינטואיציה אינה כלי לבירור האמת שגויה. אתה יכול להסיק שהיא לא כלי ודאי לבירור האמת. אכן, אין ולא יכולה להיות לנו ודאות בשום דבר. ראה שוב בטור הנ"ל.
2. כן.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer