מה זה דביקות בלימוד תורה?

וכן בסדרה על שירה (107 והלאה) שבסופה חזרתי לבאר מדוע התורה קרויה שירה זה בלימוד עיוני דווקא (טור 113)

תודה רבה על התשובה
אבל כמובן שלא התכוונתי שהלימוד הוא אמצעי למשהו, אלא גם כאשר הלימוד הוא בשביל התורה שהיא היא הדביקות בקב"ה, איך אני יודע שאני אכן שרוי במצב הזה? או לחלופין מאיפה בכלל אני יכול להצביע על כך שיש דבר כזה בכלל דביקות, ועוד שהיא נעשית דרך לימוד תורה.
אבל ענית שאין לזה ביטויים מעשיים בפועל, אז איך הגעת מלכתחילה למסקנה שישנה דביקות שמושגת על ידי לימוד תורה? הגעת למסקנה הזו רק דרך עיון במחשבת האחרונים (כדוגמת נפה"ח ובעל התניא)? או שיש דרך בלתי אמצעית נוספת להגיע למסקנה הזו (אינטואיציות וסברות רציונליות של השכל למשל)?

לא הבנת. אם אין מטרה שהלימוד נועד להשגתה, משמעות הדבר היא שהדבקות אינה מצב שנוצר מהלימוד. הלימוד הוא הוא הדבקות. אז מה אתה רוצה לראות כאינדיקציה לכך שאתה דבוק? אם אתה לומד אתה דבוק, כי הוא ורצונו חד. כשאתה לומד אז רצונו נמצא בך ואתה עוסק בו. כמו שכתבתי לך, לא צריך להגיע למיסטיקה או חלויות. מצב הלימוד הוא בהגדרתו מצב של דבקות בקב"ה. זה כמו שאומר לך שאני יודע שכעת יום, ותשאל אותי איך אני יודע שעכשיו יום. אולי אוכל לתת לך נימוק כלשהו, בכל אופן זו שאלה בעלת מובן. אבל אם תשאל איך אתה יודע שאתה יודע שעכשיו יום, זו שאלה חסרת מובן. הידיעה היא מצב לעצמו ואם אני יודע לא צריך ואין אינדיקציות לכך שאני יודע.

שאלה נוספת, האם לדעתך בשביל עניין הדביקות כפי שתיארת גם צריך הזדהות עם התורה שלומדים (כלומר הרצונות של הקב"ה), או שידיעת והבנת עומק ההלכה גרידא כבר היא הדביקות השלימה גם אם זה מרגיש מאוד מנותק מהלומד.

לא יודע. סביר שעצם הלימוד מספיק שהרי לא מדובר על דבקות נפשית אלא על מצב של למידה שהוא עצמו הדבקות.