מודעות עצמית וקוואנטים
במאמר מעניין של שנרב הוא מעלה את הטענה הבאה: הדינמיקה הקוונטית מואטת כאשר מתבצעות מדידות רבות ותכופות. מה יקרה, אם כן, כאשר נבצע מדידה רציפה? המערכת פשוט "תקפא", כלומר תפסיק להתפתח בזמן. זו בדיוק הסיטואציה של עצם המודד את עצמו. עצם קיומנו ידוע לנו באופן אווידנטי כפי שהראה דקארט, ובלי להיכנס לדיון על מושג המדידה, ברור כי לכל הפחות הכרתנו היא מדידה. יוצא שלא תיתכן סופרפוזיציה של חיים (הכרת עצמו) ומוות. שני הישים הפיסיקליים הללו אינם יכולים להיות במצב מורכב מפני שה"חיים" דורשים מדידת עצמו ולכן חייבים להיות במצב עצמי. איך, אם כן, ניתן להסביר את העובדה שאנו צופים ביצירתם והריסתם של יצורים מודדי עצמם? הוא מציע 2 פתרונות אפשריים- לגבי מודדים אחרים העצם המודד עצמו יכול להיות במצב סופרפוזיציה ולכן יכול לעבור למצב עצמי שונה. המודד עצמו אינו מענייננו שהרי התצפית לגבי "מותו" של מודד כלשהו נעשית תמיד על ידי מודדים אחרים. המגרעת שבפתרון זה היא בהנחה שהמודד עצמו נשאר באותו מצב עצמי גם כאשר לגבי אחרים הוא נמצא במצב עצמי הפוך. האפשרות השנייה מדגישה את היותה של המודעות העצמית תהליך לא רציף. מכיוון שהמודד הוא עצם פיסיקלי יש לפעולת המדידה קצב מסוים בזמן שבין מדידה עצמית לרעותה אין מגבלה של מצב עצמי, ולכן ניתן לעבור לערך עצמי שונה בתקופה זו. פתרון זה נראה פשוט מבחינה פיסיקלית, אך הוא מטיל צל כבד על הקוגיטו עצמו. קיומו של עצם מודד עצמו "חי" הופך לסדרה בדידה של אירועים בלתי קשורים ותודעת רציפות הקיום (כלומר ההנחה כי "אני חושב" שלפני כמה דקות זהה ל"אני חושב" עכשיו) נתפסת במובן זה כאשליה. לכאורה שתי התשובות משאירות אותנו עם מסקנות מאוד לא אינטואיטיביות. יש לרב פיתרון לדבר?