מוסר אלוהי ומוסר אנושי
שלום הרב אברהם,
רעיון שעלה לי בראש במהלך השבת לגבי החיוב הדתי לעומת החיוב המוסרי.
אני יודע שיש לי חיוב מוסרי כלפי בני אנוש, לא כלפי בעלי חיים צמחים או חפצים דוממים.
האם יש מקום לומר שהחיוב כלפי אלוהים הוא חיוב יותר גדול מהחיוב כלפי בני אדם כי הוא (האל) בקטגוריית קיום עליונה יותר מבני אדם (לצורך המחשה- קיום חובה כלפיו שקולה לקיום חובה ל'מליארדי בני אדם' שהוא 'שווה' הרבה יותר מהם, באופן קטגורי, הוא 'משהו אחר מהם').
יוצא מזה נפקא מינא מעשית- אם יוצא שחובה כלפי האל סותרת חובה כלפי אדם, 'דת לעומת מוסר', אני אעדיף את הציווי הדתי על פני הצווי המוסרי. כמו שיש להעדיף ערך של הצלת חיים מערך של הכרת הטוב, לדוגמא שהוא ערך גדול ממנו.
זה הוורט, מעניין אותי אם הרב מסכים איתו או שיש בו בעייתיות כלשהיא.
ועכשיו שאלה: מדוע החיוב כלפי האל צריך להיות דווקא להתגשם דרך החובות שאמר בהר סיני ולא מפעולה שכלית מצדי ? מה העניין בצווי דווקא ? למה שלא נקיים חובה דתית מצו תבוני כמו המוסר האנושי ?
אני לא רואה בשיקול הזה רווח משמעותי. אולי הוא נכון, אבל לכל היותר הוא מוסיף נדבך הבנה למי שמוצא בתוכו את המחויבות הזאת. מי שלא מוצא – זה לא ישכנע אותו.
גם על ההשלכה אפשר להתווכח. ראשית, מפני שהוא עצמו ציווה על כבוד בני האדם (שיקול כעין זה מופיע לגבי כיבוד הורים).
אם אתה עושה משהו כי הוא הגיוני אז אין כאן עבודת ה'. זה לא אומר שהצו חייב להיות לא הגיוני, אלא שהמוטיבציה לעשייתו לא יכולה להיות ההיגיון בלבד. ראה בפוסט האחרון על פעולות אלטרואיסטיות. אחרת מצה בין חילוני רציונלי לאדם דתי ומחויב?
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer