מידות הדרש ודקדוק
שלום הרב,
בשיעור מס' 3 בסדרה החדשה על מידות הדרש, הרב ערך השוואה בין אופן מסירת מידות הדרש ובין היווצרות דקדוק מלאכותי כתוצר משני של לימוד שפה טבעית (הנקלטת באמצעות מה שנקרא דקדוק גנרטיבי, אוניברסלי וכד'). באופן שטחי מקובל לומר בבלשנות גנרטיבית ש"הדובר הילידי אינו טועה" – זאת משום שהקטגוריה של נכון/לא נכון לא ממש רלוונטית לשפה טבעית – יש מובן/לא מובן. רק בדקדוק מלאכותי שהוא כלי ניתוח ישנם חוקים וחריגות מהם.
רציתי לשאול האם לדעת הרב ניתן להחיל את צורת החשיבה הזו על מידות הדרש, ולהגיד שבעצם ישנו טווח אפשרויות של פרשנות נכונה על ידי דרש, ולאו דווקא מובן אחד, או הלכה אחת, שיכולה להיות נכונה. כמו שבשפה ניתן להשתמש במילה כלשהי או במשפט זהים בכדי להביע רעיונות שונים – "אני הולך" יכול להתפרש כ"אני מניע כרגע את רגלי כרגע", "אני עוזב עוד כמה דקות", "אני מתכוון להגיע מחר לאירוע שדיברנו עליו", "אני אדם שמאופיין בכך שהוא מרבה ללכת" – הכל תלוי בהקשר ובכוונה (וזה עוד בלי להיכנס לווריאציות המורכבות של שימוש במטאפורות, ביטויים, סלנג וכו'). יכול להיות שבציור שהרב הביא, בו משה יושב עם הקב"ה ולומד את משמעויות הביטויים השונים בתורה בשפת הדרש, אין רק משמעות אחת לכל ביטוי – יכול להיות שאותו ביטוי יכול להתפרש לכמה צדדים (אולי אפילו סותרים!) ולהיות מובן ב"שפת הדרש" – כך שיכולות להיות מחלוקת ממנה יוצאות מספר הלכות שונות (אולי אפילו סותרות?) שנובעות באופן לגיטימי (מובן) מאותו ביטוי בתורה, ואין בעצם סתירה ביניהן, אלא פשוט הבנה שונה של חכמים שונים ואולי לגיטימציה לפעול בהתאם לכל הבנה כזו אם היא איננה מופרכת (לא יכולה להיות מובנת בשפת הדרש).
בעצם לפי זה המסירה של מידות הדרש למשה איננה בהכרח מסירה של תרגום חד-חד ערכי של כל ביטוי בפשט לביטוי בדרש וממנה יצירת הדקדוק לאורך הזמן שמאפשר שימוש במידות, אלא כמו בשפה טבעית – הדוגמאות יכולות להיות רבות ושונות על אותו ביטוי עצמו, אך עדיין לא להיות שגויות. (ובעצם מדובר יותר על מסירה של השפה עצמה, החוקיות – ולא על מסירה מדויקת של התוכן המסוים אותו הקב"ה רוצה שכל ביטוי יבטא.)
אשמח לתגובתך!
תודה רבה
אני לא מסכים לטענה הראשונה, למרות שזה תלוי בהגדרות כמובן. דובר ילידי בהחלט יכול לטעות. ממציאי השפה לא טעו כי מה שהם קבעו זו השפה. אבל משתמשים בשפה בהחלט יכולים לטעות. גם לפני שנוצרה מערכת הכללים שממשיגה את אופן השימוש בשפה, עדיין יש אופני שימוש נכונים אלא שטרם הומשגו הכללים הפורמליים שמתארים אותם. לכן גם בשלב הזה יש שימוש לא נכון.
לכן להבנתי אין מקום לשאלות שלך.
אני לגמרי מסכים שאין התאמה של אחד לאחד בין הפשט לדרש. ההתאמה ביניהם אינה תרגום של מילה מפה לשם ולהיפך. פסוק מיתרגם בפשט למשהו אחד ובדרש למשהו אחר, אבל הפסוק הוא היחידה הבסיסית של ההתאמה. לא מילה ולא ביטוי, אלא משפט.
תודה על התשובה.
א. מה המשמעות של שימוש לא נכון בשפה של דובר ילידי לדעתך? תוכל לתת דוגמה?
ב. האם אתה מקבל שמעבר לכך שאין התאמה של אחד לאחד, יכולה להיות התאמה של משפט אחד למספר מובנים שונים בדרש?
א. הדוגמאות זהות לדובר לא ילידי. אם אדם יאמר אני הלך לטייל זו שגיאה, גם בטרם הומשג הכלל שלשון עבר מסתיימת ב"תי" (הלכתי). זה היה נכון גם קודם, אבל עוד לא נוסח כלל פורמלי כזה.
ב. כן.
מדוע זו שגיאה? באיזה מובן זה היה נכון גם קודם ההמשגה? אתה מתכוון לשגיאה במובן של חריגה מקונבנציה כלשהי או במובן מהותי יותר?
אסביר ביתר פירוט. טענתי היא שכללי הדקדוק הם רק המשגה של מה שהיה קיים גם קודם. כשהשפה נולדת היא מדוברת לפי כללים מסוימים, אלא שהדוברים לא מודעים להם. הם משמשים בהם בלי להיות מודעים. בשלב כלשהו מגיעים המדקדקים ומנסחים את הכללים בפירוש. הם לא יוצרים אותם אלא ממשיגים ומנסחים אותם.
כעת יש שתי אפשרויות: גם אחרי ההמשגה אין דבר כזה "שגיאה", כי שימוש בשפה הוא חופשי. אין חוק שמחייב שימוש נכון (בניסוח אחר: זו לא "עבירה" לטעות). אם זה כך, אז גם אחרי ההמשגה וגם לפניה אין דבר כזה שגיאה בדיבור. גם זה לא מתאים לטענתך (שאחרי ההמשגה יש שגיאות ולפניה אין).
אבל זו אינה הנחה סבירה בעיניי. אמנם זו לא עבירה אבל זו חריגה. חריגה מהכללים היא טעות לשונית, ואכן זו לא עבירה ולא נענשים עליה. ועדיין זו שגיאה, דיבור לא נכון. בהנחה הזאת, שגם אתה מסכים לה, שהרי אתה מסכים שאחרי ההמשגה יש שגיאות, אזי גם לפני ההמשגה יש אותן שגיאות. הרי אז שררו אותם כללים אלא שלא היו מנוסחים. אז מה ההבדל לעניין השאלה האם יש או אין שגיאות בדיבור?
אתה כנראה מניח שלתהליך ההמשגה יש משמעות נורמטיבית. כלומר שלפניה אמנם עשינו שימוש באותם כללים (באופן לא מודע ולא מנוסח), אבל אז החריגה מהם הייתה "מותרת" (כלומר לא הייתה שגיאה). אבל אחרי ההמשגה נוצר חיוב לדבר לפי הכללים, וכעת יש שגיאות בדיבור. אבל בעיניי זו תפיסה לא סבירה. ההמשגה אינה מעשה של חיקוק אלא של ניסוח מחדש. אין לה מעמד נורמטיבי אלא תיאורי. לכן המצב הנורמטיבי לא השתנה בעקבות ההמשגה. מה שהשתנה הוא רק המודעות שלנו לכללים.
ניתן לראות בוויכוח הזה עניין של הגדרה (סמנטיקה), ואין כאן מקומו.
תודה רבה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer