מספר שאלות

א. ובכל זאת, גם לפי האנאלוגיה שלך – מבחינה לוגית, מה ההבדל בין מעשה שקשה לי לעשות ובכל זאת הצלחתי לעשותו לבין מעשה שהצלחתי לעשותו ללא בעיה? הרי במבחן התוצאה "התגלה" שבשני המקרים לא הייתה קיימת מגבלה לעלות על ההר.
טענתי היא, שלמצב שבו אני עושה דברים אך תחת מגבלות (מה שכינית חירות) אין משמעות ייחודית מבחינה לוגית על פני אותו המעשה שעשיתי ללא הגבלות. כאמור, בשניהם הצלחתי ולכן לא הייתי מוגבל אף פעם.

ב. אשמח אם תוכל לזלוג מעט מחוץ לאנאלוגיה ולתת דוגמא להתנהלות "חירותית" באורח החיים של אדם דתי.

א. היתה מגבלה שהקשתה עליי. גם זו מגבלה. הרי מגבלה שהופכת את זה לבלתי אפשרי ברור שלא אוכל לפעול כבן חורין נגדה. תמיד מדובר במגבלות שמותירות מרווח כלשהו שבתוכו אני מתמרן. אנשים שהם פחות בני חורין ייכנעו למגבלה ולא ייאבקו נגדה.
ב. אדם יכול לחדש דרכי מחשבה חדשות (כמו הרמב"ם), נגד המקובל כי כך נראה לו נכון. הוא יכול לפסוק הלכה אחרת מהמקובל כשהוא מוצא הנמקות יצירתיות (במובן החיובי. הנמקות נכונות שלא חשבו עליהן). לדוגמה, ר' שלמה קרליבך נהג באופן שגונה על ידי כל הרבנים. אחרי מותו הוא חזר ונעשה מקובל יותר. בין היתר כי הבינו שהיתה הצדקה למה שעשה. אני אגע בנושא הזה בהמשך הפוסטים שאני כותב כעת על הנושא.

א. כפי שכבר ציינת מספר פעמים, מוגבלות היא חוסר יכולת לעשות משהו מוגדר. לפי הגדרה זו, אני טוען שתי טענות: 1. אין כאן מגבלה מכיוון שאם הדבר המוגדר הוא טיפוס על ההר אז הצלחתי לטפס על ההר (ופשיטא שלפי ההגדרה לעיל אין עניין האם הדבר היה קשה או קל כלל) וגם\או לחלופין 2. אם הדבר המוגדר הוא לטפס על ההר בקלות אז אכן קיימת כאן מגבלה. ומצד שני, מעולם לא התגברתי על המגבלה הזו שכן למרות שהצלחתי בסופו של דבר לטפס על ההר, עדיין זה לא נעשה בקלות.

כבוד הרב, אני חותר לנקודה שלאחר מחשבה רבה על הנושא של הטורים האחרונים שלך (ובהמשך לשיעור בבית הכנסת יקר), אינני כה בטוח שהיחסים ששרטטת בין המצב (או "הנכס" כלשונך) שנקרא חופש לבין הערך חירות כאלו ברורים.
אם ניקח לדוגמא את התייחסותך לנושא האסתטיקה והטעות של הפוסטמודרניזם שחשב שניפוץ כל מסגרות החוקים של האומנות יוביל לאומנות "נעלה" יותר. אמנם לשיטתך ברור מה הטעות כאן – הפוסטמודרנים "התבלבלו" בין חופש לחירות. הם אינם ערים לעובדה שערכה של האומנות נשאב דווקא מהמגבלות של סגנון, צורה, מסר וכו'. אך אפשר לנסח את המהפך הפוסטמודרני גם במונחי חירות ולטעון שככל היותר מדובר כאן במחלוקת מה ראוי להיות הגבול של היצירה האומנותית ומה לא. הדבר דומה (מצד עניין זה לפחות) לשאלה האם ומתי ראוי להשתמש בטיעון כבוד הציבור או לא בהלכה; כלומר, מתי צריכה לקבל ביטוי מגבלה זו, באיזה אופן, אם בכלל וכו'.
מרגע זה, השיח "שלפני רגע" כשל בכשל הנטורליסטי וזיהה חופש כערך, נהיה שיח אחר המכיל בתוכו מחלוקת ערכית בעניין המינון והאופי של מגבלות! וברגע שכולנו באותה סירה (גם אלו שטענת שמתבלבלים בין חופש לחירות וגם המחנה הדתי שמהווה דוגמא לקהל שיכול באופן פוטנציאלי להתנהג בצורה "חירותית"), דומה שההבדלים בין בני האדם לא שונים בצורה, אלא ככל היותר בתוכן.

ב. תודה רבה. אעקוב אחר הפרסומים הבאים.

א. על כך כבר עניתי. פעולה שדורשת ממני מאמץ ומישהו אחר לא היה עושה אותה בגלל זה מבטאת חירות שלי. חבל על הפלפול המושגי.
ב. אם אכן זו כוונת הפוסטמודרניזם אז זה סתם ויכוח כמותי ולא חידוש של ממש. עם זה אין לי בעיה. אני מתווכח עם העמדה שדוגלת בשבירת המגבלות וראייתם כנרטיב סתמי ושרירותי. אם אתה טוען שאין כזו אני נוטה להסכים. אין מי שחושב כך, אבל יש רבים שמדברים כך (הם חיים באשליה).