מקומו של הרגש בעבודת האל

שלום וברכה,
בכמה מקומות אתה מעלה על נס את ממד השכל בעבודת ה', כמו גם באתיקה ובמוסר. למעשה, אתה טוען שערכי האדם יושבים ברובד השכלי בלבד.
ולכן, אדם שמבין שפגם בזולת ועשה מעשה לא נכון, ומבקש סליחה, אף שהוא מנוטרל רגשות – הרי זה מעשה מהמעלה הראשונה! כיוצא בזה אדם שעובד את בוראו ללא רגשות ורק מתוך קבלה שכלית של אלוקה – הרי זו עבודה מעלייתא!
ברשותך, אני רוצה לעמוד רגע על הדברים, לדייק אותם, ולשאול את דעתך:
אני מסכים שהמצב האוטומטי של פריצת הרגש – הוא חסר משמעות. אבל, כפי שאתה אוהב להביא מדבריו של בעל התניא על נפש אלוקית ונפש בהמית, הרי שהוא מסביר שנפש אלוקית מלחמתה על כל הקופה, בסוף התהליך הוא לייצור אצל אדם גם רגש אלוקי, אלא שהוא מתחיל מהמוח, אינך חייב לקבל מודל זה, אך בהחלט יש כאן גם רגש בעבודת ה'.
נמצא לפי בעל התניא, שאדם שמבקש סליחה בגלל הרגש – נפש בהמית. בגלל השכל בלבד – התחלה של נפש אלוקית – בגלל השכל, עד שאפילו רגשותיו ממולאות בכך – נפש אלוקית אידאלית.
כאמור, אינך חייב לקבל דברי בעל התניא אלו אך מסברא נראים לי הדברים:
א. ניתן לטעון בדרך האינדקציה. אדם שכל רגשותיו ממולאות בתוכן של אהבת ה', הרי שהוא כל כך התבונן בשכל, עד שהגיד גם לרגש, ולכן הערך הוא השכל, שהרגש הוא רק אינדקציה. נדמה לי שלינסוח זה אתה תסכים. כאן הרגש הוא 'גילוי מילתא בעלמא'
ב. מעבר לכך, אינך רואה מעלה באדם שגם רגשותיו חדורים באהבת ה', וכי אין כאן ערך אנושי-אסתטי של אדם 'מרומם' יותר, קרוב יותר לאלוקות. כלומר, מצב אוטומטי של רגש – נטול ערך. אך אדם שעבד על עצמו והצליח בכך שגם רגשותיו ממולאות בתוכן אלוקי, הוא אדם 'גבוה' יותר. יש כאן ערך 'הרמוני' ו'שלם' יותר, זה אידאל. ולפי זה, על האדם לנסות למלא את רגשותיו, ולא להסתפק רק בממד שכלי קר ומנוכר.
אשמח לשמוע דעתך על שתי אפשרויות אלו