"מרד" בתלמוד

בהחלט אפשרי. אבל אתה לא צודק בהבחנה שלך מטיעוני פאסט נישט. ישנם מצבים תרבותיים שבהם לא בא בחשבון למנוע מאנשים סוג פעילות מסוים ולכן זה פאסט נישט. המקום שהמוזיקה תופסת בעולם שלנו הוא כנראה כזה. זה לא שונה מטיעון פאסט נישט שכיום לא בא בחשבון להשמיד כנסיות או לשרוף ספרי נצרות. להבנתי זה לא טיעון של אונס או סכנה, שהרי זה לא זקוק לטיעוני פאסט נישט, אלא מדובר בטיעון תרבותי. בתרבות שלנו כיום לא בא בחשבון לנהוג כך. כולנו מאד מזועזעים ממעשים של שריפת בתי כנסת או ספרי תורה, או התנכלות לאנשים בעלי לבוש יהודי מובהק. אבל בעצם גם אנחנו אמורים לעשות לאחרים בדיוק אותו דבר. זה רק מדגים מדוע פאסט נישט כיום לנהוג כך.
[ייתכן שגם משך הזמן עשה את שלו. החורבן קרה כבר לפני אלפיים שנה, ואולי יש תחושה שאי אפשר להמשיך עם זה לנצח. לא יודע.]
באשר לכללי ביטול תקנות, ההלכה לא פועלת בדיוק לפי הכללים. יש לה את דרכיה שלה. לפעמים מפסיקים לפעול לפי הלכה כלשהי בלי שהיא בוטלה במניין, סתם כי הציבור הבין קולקטיבית שזה לא שייך יותר. ניתן להצדיק זאת בכך שהסכמת הציבור (גם אם היא מכללא) נחשבת כפסיקת בי"ד הגדול (הראי"ה קוק והבית ישי ואחרים העלו טענות כאלה). אבל דומני שהביטול בא לפני ההסברים הללו. תוכל למצוא דוגמאות רבות לזה במאמרי כאן באתר על ביטול תקנות בימינו.
להערכתי גם הפוסקים שמצאו דרכי היתר התבססו על ההיתר שנהגו העם "מלמטה", ורק אחר כך הציעו לו עוגן הלכתי כלשהו (בד"כ לא מאד  משכנע). הם לא רוצים להשאיר את הציבור (וכנראה גם את עצמם) עם תחושה שניתן לפעול מחוץ לגדרי ההלכה הפורמלית. אבל בעצם יסוד ההיתר אינו שיקול הלכתי. במאמרי הנ"ל מובאות דרכי הנמקה שונות, וברור שגם הן כולן נוצרו בדיעבד.