מרשה לעצמי לשאול את דעתך על הרעיון שבטקסט הרצ"ב:
אצמצם את מבטי לנקודה הסופית של הבריאה, לבעל החיים המכונה לא פעם 'נזר הבריאה' – האדם. אזכיר לכם שהאדם שעליו אנחנו מדברים, זה הדומה לנו, זה שאנחנו המשכו, נוצר בפרשה פעמיים, בשתי דרכים; דרך אחת ביום הששי, שבו כתוב 'כי בצלם א-לוהים עשה את האדם'; בצלם א-לוהים, כלומר: נבון, אחראי, בעל תודעה עצמית; הדרך השנייה באותו יום עצמו, אבל בגן עדן, כאשר התפתה לאכול מעץ הדעת ובכך להפוך מברייה נטולת תודעה עצמית לאדם, שהוא צלם א-לוהים ויודע מה נדרש ממי שזה איפיונו הראשי. בשתי הדרכים היה מעבר חד ומיידי ממצב של אין אדם למצב של אדם שלם בעל בחירה, תודעה, תבונה, אחריות. במיוחד מדגיש הרב קוק את הבחירה. אלא שמעבר חד כזה, מאפס למאה, סותר את מה שידוע לנו בבירור, ממימצאים חד משמעיים, על מין האדם, שהוא הולך על פני כדור הארץ כבר מאות אלפי שנים, וצורתו החיצונית והפיזיולוגית פחות או יותר דומה לנו, ושממנו התפתח, לאט לאט, בתהליך שלא כל שלביו ידועים, מה שמכונה בפינו 'האדם הנבון', הומו סאפיינס במונח הלועזי המקובל. זה הזכאי לאיפיון 'צלם א-לוהים. תיאור הבריאה בתורה אינו סיפור היסטורי אלא סיכום רעיוני של מעבר חד ומחייב, שבטבע המוכר לנו נעשה באופן תהליכי וממושך, ועם זאת רב משמעות. הפסוקים בפרשת בראשית, המתארים את בריאת האדם או את התהוות תודעתו, מתרחשים מאות אלפי שנים לאחר שהאדם כבר קיים בארץ, זכרים ונקבות, פרים ורבים וממלאים את הארץ, דומים מאוד לאדם כפי שאנו מכירים אותו היום; האירוע הדרמטי שהתרחש באותו "יום שישי" מטאפורי אינו יצירת האדם הפיזי, אלא תיאור הפיכתו לבעל צלם אלוהים.