משהו מוזר באינטואיציה של המוסר

אכן אני מודע לכך שזהו המצב במדעי הטבע, ולכן זה גופא השאלה שלי מן המוסר דייקא.
כי במדעי הטבע אנחנו צופים בחוק הכללי דרך הופעתיו האמפיריות. על אף שכל הרעיון הזה קצת מוזר, אבל ככה זה כנראה בנוי. (אם יש לך הסבר יפה לדבר אשמח לקרוא ד"א, לא שמדגים אלא מסביר מדוע זה כך)
אך בכל אופן, במוסר הכל מתחיל מן האינטואיציה המוסרית , ז"א שמראש היא ממוקדת לכאורה כלפי החוק הכללי, אך אנחנו דווקא מבינים אותה דרך בחינה *היפוטית* של מקרים פרטיים?! ומשם מסיקים בחזרה את החוק הכללי. תמוה לא?

ולגבי חוקרי הלכה ומשפט זה מובן, כי החוק הכתוב הוא נכתב קזואיסטית ובפרט בתורה (וזה כמו במדעי הטבע). לעומת אינטואיציה מוסרית שכל בסיסה לא כתוב אלא אידאי.

יש גם גישה אחרת לפיה החשיבה-הכרה המוסרית לא פועלת כמו החשיבה-הכרה המדעית. במדע אין לנו גישה אל הכלל אלא באמצעות צפייה בדוגמה. ומתוך הדוגמה אנו מכירים-חושבים את ההכללה כפי שתיארת במקומות רבים.
אבל במוסר ייתכן בהחלט שיש לנו גישה עיונית ישירות אל הכלל. ואם במקרה קונקרטי יש תחושה של התקוממות כנגד הכלל זה לא אומר בשום אופן שהכלל שגוי. אלא שיש פער בין התפיסה העיונית התיאורטית לבין התחושות האנושיות. וגם אם התחושה לא נכנעת וממשיכה לעמוד על שלה, עדיין ייתכן שאדם יסבור שנכון וראוי וחובה לנהוג לפי הכלל שנראה לו נכון עיונית.

כך אני חושב. [וכרגיל אעסוק בתוצאתנות: כמעט כל ערעור שראיתי על התוצאתנות מנסה לקחת מקרים ולבחון באמצעותם את התחושה המוסרית. כמו הטענה שמובן שאין להשליך אדם מגשר כדי לעצור רכבת והתחושה מתקוממת בעוז נגד ההשלכה הזאת ומכאן מוכח שהתוצאתנות לא נכונה. בעיניי זה שגוי ברמה המתודולוגית ולא ככה אמורים לחשוב על מוסר. אף שאצלי אישית כמעט אין דיסוננס בין התחושות לתיאוריה. והאמת שדומני שאצלי התיאוריה כפתה ואילפה את התחושות]. ומדברי מיל בתחילת הספרון שלו על התועלתיות למדתי את זה.

פעם שאלתי האם נכון שלשיטתך ניתן להכיר כללים מוסריים רק מתוך דוגמאות או שייתכן שהכלל קודם לשיפוט על המקרה, וענית לי כהאי לישנא: "ב2. לא זכורה לי אמירה כזאת. כתבתי בעבר על כך שדיון אתי מתנהל בד”כ דרך דוגמאות, אבל מתוכן מחלצים כללים וחוזר חלילה. איני רואה סדר ברור ומוחלט בין המקרים לכללים". https://mikyab.net/posts/71518#comment-50092

אצטט את לשונו של מיל ב'על התועלתיות' פרק א.

"קושי זה עומד בעינו אף אם נסתמך על הדעה המקובלת שיש כח טבעי, כלומר חוש או יצר, המורה לנו את הישר והבלתי ישר. כי מלבד מה שעצם קיומו של יצר מוסרי כזה הוא מן הדברים השנויים במחלוקת, הרי מוכרחים היו כל אלה שמאמינים בו ושיש להם יד בפילוסופיה להזניח את הדעה שהוא מבין את הישר או את הבלתי ישר במקרה המיוחד הנידון, כמו ששאר חושינו מבחינים את המראה או את הצליל הנתון לנו ברגע ידוע.
הכח המוסרי מקנה לנו, לפי דעתם של כל מפרשיה הראויים להיקרא בשם בעלי מחשבות, אך ורק את העיקרים הכלליים של המשפטים המוסריים. הוא חלק של הצד השכלי שבנו, לא של הצד המרגיש. הוא ממציא לנו את הלכות המוסר המופשטות, לא את המוסרי למעשה במקרה המיוחד.
השיטה ההסתכלותית שבתורת המידות, לא פחות מן השיטה שאפשר לקרוא לה חיפושית, דורשת עיקרים כלליים. שתיהן מסכימות שמוסריותו של איזה מעשה בודד אינה ניתנת על ידי תפיסה ישרה, אלא על ידי השימוש באיזה כלל מסויים לגבי המקרה המיוחד. הן גם מודות, במידה מרובה, באותם הכללים המוסריים; אלא שנחלקות הן באשר לטעמים שעליהם הם מבוססים ובאשר למקור שממנו נובעת סמכותם".

אמנם גם במדע לא ניתן לדעת אינטואיטיבית את הפרטים (מה תהיה המהירות של גוף פלוני במערכת פלמונית) וההכרה האינטואיטיבית עוסקת רק בעקרונות מופשטים, אבל סוף סוף היא נולדת אך ורק מתצפית בעולם. אולם במוסר ייתכן שצופים ישירות באידאת הטוב בלי לחפש את ההופעות שלה מבעד למקרים קונקרטיים.

הו, ו., סליחה. לא ראיתי שהוספת תגובה.
אני אחכה עם שלי אחרי שתסיים (ואולם דברינו קרובים ואולי התשובה לך תענה גם לי)

טירגיץ, שאלתו מתחילה בדיוק מזה שבמוסר ההתבוננות היא על הכלל, שלא כמו במדע. הוא תוהה מדוע לפי זה גם במוסר עוסקים דווקא בפרטים ולא בכלל.

ולשואל, אחזור ואענה שלפעמים יש כאם בעיית ניסוח. יש לך תחושה לגבי החוק הכללי אבל אינך יודע לנסח אותו. אתה יודע איך ליישם אותו על מקרה פרטי, ומתוך כלל המקרים תוכל לחזור ולנסח את הכלל. בשולי דבריי אעיר שגם במדע ניתן לומר שאנחנו צופים בחוק הכללי, אבל יודעים לנסח אותו על מקרים פרטיים, ורק מתוכם חוזרים ומנסחים אותו. זו ודאי תפיסתו של הוסרל על ראיה אידיתית (שאת הכלל רואים דרך הפרטים). עצם ההתבוננות על אידאת הטוב היא עצמה אולי נעשית דרך המקרים הפרטיים.

הסיבה שקשה לבצע הכללה היא בעצם בגלל הקושי בניסוח שזה אומר ביצוע רדוקציה לאידאה המקורית ע"י מילים ומושגים שהם אחרים ממנה? בעוד שמופע בודד אנחנו כן גוזרים אותו דווקא מן המושג המקורי כמעין דוגמה?
אם ככה אז יש טעם נפגם בביצוע הכללה כי בעצם היא לא באמת תשקף את המושג המוקרי במהותו אלא רק לכל היותר אספקטים בודדים שלו נניח. והרבה יותר טוב לדבר על מקרים פרטיים מאשר לא?

ב. אם הבנתי נכון, אז מדוע בכלל לבצע המשגה של המושג המקורי ע"י מושגים אחרים. זה כמו לפרשן ערך במילון עברית-עברית…. שלא יועיל אלא רק יזיק

אין קשר בין המשגה לרדוקציה. יש אידאות לא מנוסחות וההמשגה מציעה להם ניסוח שמייצג אותן. רדוקציה היא העמדה לוגית של רעיון/מושג אחד על רעיונות/מושגים אחרים.

אני מבין שאתה כן מצפה בסוף התהליך להרמוניה בין ההבנה התיאורטית של החוק הכללי לבין השיפוט המוסרי על המקרה הפרטי. מדוע לצפות כך? במדע ברור לנו שהחושים יותר אמינים מההכללה.