מתי סברה נחשבת דין דאורייתא והאם מצינו נפק"מ
בגמ' ברכות בעניין חיוב ברכות אמרה הגמ' אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה וכו'. הפני יהושע מבין כי סברא זו היא מדאורייתא. ברצף קריאת הגמרא אפשר להבין כך: לגמרא פשוט שהחיוב הוא מהתורה ורק צריך למצוא. לא מצאנו? נו טוב כי זו סברה פשוטה ולזה התורה התכוונה. את הקושיה מדוע בספק לא מברכים הוא מתרץ בהתנגשות עם דין "ברכה שאינה צריכה" (לכאורה זה בעצמו מראה את חולשת הסברה מול דין דאורייתא).
לשיטתו. האם יש מקומות בהם רואים כי לסברה (לא מוחלטת כמו בברכות, לאפוקי "שלא יהא חוטא נשכר") יש דין דאורייתא?