סחיטה מינית

הדיון הוא לא רק אם מותר או אסור לספר, אלא אם יש בעיה באיום.
ובזה נראה לי ממ"נ – אם לספר זה טוב, אז שתספר ולא תסתיר בשביל כסף, ואם לספר זה רע, אז שלא תספר (ואם בכל מקרה היא מתכוונת לא לספר ומאיימת איום סרק ברור שזה לא בסדר), ואם המעשה של לספר בפני עצמו הוא ניטרלי מוסרית (שזה נשמע מוזר) הרי שיש בעיה מוסרית בכוונה להזיק (שמובנית באיום).
ובסופו של דבר – אם היית עושה משהו לא בסדר כלפי אחר והוא לא היה יודע על זה, האם היית רוצה שצד ג' יאיים עליך? ואם מישהו היה עושה כלפיך משהו לא בסדר ולא היית יודע על זה, האם היית רוצה שצד ג' יאיים עליו? מסתבר שהתשובה לשתי השאלות היא לא, ובזה לכאורה התקבלה תשובה ברורה לשאלה.

בדיוק מסיבה זו לא התייחסתי לאיום, כי אם צריך לספר אז יש לעשות זאת בלי לאיים ואם לא – אז לא גם עם לאיים.

חשבתי שוב על הנושא הזה ולכאורה הדבר אמור להיות דומה לכל הפרת חוזה בסתר שהצד הנפגע זכאי לדעת על הפרה של הצד השני.

לדוגמא, נניח שמישהו שוכר דירה מפלוני בתנאי שהוא לא יכניס לשם בעלי חיים. האם יש חובה ליידע את בעל הדירה במקרה שבו השוכר מכניס בעלי חיים לנכס?

לא בטוח שיש חובה ליידע. זה שהוא רוצה לדעת לא אומר שאני חייב לספר. אם יש שם הפסד אז יש לא תעמוד על דם רעך והשבת אבידה וכו'. אבל כשאין הפסד אלא רק הוא היה רוצה לדעת, לדעתי אין חובה. אגב, אם אין חובה ייתכן שגם אסור מצד לה"ר.

אבל ברור שבכל הפרת חוזה יש הפסד לצד שמפרים נגדו. בדוגמא שנתתי עם בעל הדירה, בעלי החיים בדירה יוצרים סיכון מוגבר להשחתת הנכס (שריטות על הדלתות והקירות למשל). גם במקרה של אישה שבעלה בוגד בה, היא הרי משקיעה בכל יום בנישואין ובזוגיות על דעת שהצד השני משקיע בחזרה כמיטב יכולתו. אם היא הייתה יודעת שבעלה בוגד בה, היא הייתה משקיעה פחות מצידה (אם בכלל) וכך חוסכת בזמן, מאמץ, ואולי גם כסף.

שאלה מעניינת היא למצוא מקור ונימוק ברור. אבל האינטואיציה שלי היא שהפרת חוזה אינה כמו נזק ולכן אין חובה להציל את השני ממנה אלא אם יש לו הפסד.

הזכרתי למעלה את תשובת הנוב"י (או"ח סי' לה) וסדרת תשובות שנכתבו בעקבותיה על ידי כמה וכמה אחרונים, שדנים האם לגלות לבעל על בגידה. הדיון הוא רק במישור של מניעת עבירה (כי אם בגדה היא אסורה עליו), אבל ככל הזכור לי אף אחד לא מעלה את האפשרות שצריך לגלות לאחד על הפרת חוזה של השני.