סמכות הגמרא והערכת חכמת ומוסר האמוראים
לכבוד הרב מיכאל שלום,
שאלה לי-
אני רואה בגמרא ביטויים שנראים לי לא נכונים ומזיקים בנוגע לנשים ולעמי הארצות. (כמו שהיה רב שרצה שבתו תמות כדי שלא יסתכלו על יופיה או שהיצר הרע נברא עם האישה, או שראוי לקרוע כדגים את עמי הארצות ויש עוד הרבה)
מבחינתי זה מעיד על רמה מוסרית לא כל כך גבוהה של הכותב.
האם אם כן עלי לקבל את דברי האמוראים רק בגלל שהם הוסמכו לרבנות? הרי הרבנים עצמם הסמיכו עצמם במקום הכהנים בטענה שהכהנים היו לא מושחתים. הצדוקים הכהנים המשיכו להאמין שהפרושים טועים.
אז אם התוקף המוסרי של חז"ל לא עומד להם, האם הבסיס שעליו נשענו לא נופל לדעתך?
אבל העיקר הוא- איך אפשר לקבל תורה ממי שמידותיו לא מתוקנות? "ואם אינו נראה לך כמלאך ה' צבאות אל יבקשו תורה מפיהו".
בתודה רבה מאוד ובברכה,
כל ביטוי כזה צריך להיבחן לגופו. אבל אני לא מסכים שיש כאן אי מוסריות בעליל. יש כאן הרבה אנכרוניזם ויש מערכת ערכים שאתה אולי לא מסכים לה. מעבר לזה, אפשר לומר שאני הייתי מעדיף שבתי תמות מבחינה זאת, ולא כקביעה קטגורית שהיא תמות. כמו יישרפו דברי תורה ואל ימסרו ל-X, שאין הכוונה באמת לשרוף אותם. זה רק בא לומר שלתת עיניו באישה זה חמור מאד. מעבר לכל זה, אני לא רואה קשר בין סמכות התלמוד לבין מוסריות חכמיו. כמו שאין קשר בין סמכות הכנסת למוסריות חבריה.
יש הבדל בין חוקי הכנסת לחוקי התורה.
חוקי הכנסת נבחרים בלית ברירה כדי להשליט סדר חברתי, כי אחרת – איש את רעהו חיים בלעו. ויחד עם זאת יש חירויות הפרט, שמאזנים את חובת הציות.
לעומת זאת חוקי התורה באים לתקן את הנפש ואת הסדר החברתי-מוסרי. והם גם תקפים למה שאדם עושה בחדרי חדרים.
איך אפשר להשוות?
א. בשביל לתקן מוסרית צריך להיות מוסריים אחרת איך תדע על מה אתה מדבר?
ב. אין צורך השרדותי בחוקי הגמרא כמו בחוקי הכנסת.
אני מסכים בנוגע לדיני משפט בין אדם לחברו ולדיני המקדש ועוד דינים שחייבים בהם הכרעה חברתית שחייבים להסתמך על הגמרא, אבל למה לסמוך על חכמי הגמרא לדוגמא בדיני תפילה ועניינים בין המינים? (שיכולה להיות בהם הסכמה הלכתית בין בני הזוג)
גם חכמי הגמרא נבחרו כדי להשליט סדר דתי ולתת מסגרת להלכה. איני רואה הבדל.
אתה רואה את הגמרא בתור מסגרת הלכתית וסדר דתי? אז לדעתך אפשר לחרוג ממנה לפי ההבנה האישית או המשפחתית כמו חוק מדינה כשבין כמה אנשים כותבים חוזה מיוחד?
לכאורה אם הגמרא רק באה להשליט סדר דתי או מסגרת, אז ברגע שיש התארגנות משפחתית סביב סדר אחר, נגיד הסכמה על איך צריכה להיות סוכה או קידוש, או כאשר היחיד מרגיש שיותר מתאים לו לברך בתפילה באופן שונה, אז הגמרא לא מעניינת אלא כהצעה.
אני מדבר על סדר דתי מחייב. החוק לא מאפשר לאף אחד לחרוג ממנו גם אם יסכימו על כך כל העולם. יש את דיני חוזים שבהם יש חופש התקשרות, וזה נכון גם בהלכה.
הרב אליעזר מלמד כותב כך בטור האחרון רביבים, בעיתון בשבע:
"כלומר, כאשר עם ישראל יושב בארצו על כל מערכותיו – מקדש, מלוכה, כהונה, נבואה, שופטים ושוטרים, וחברי בית הדין הגדול מייצגים באופן שלם את כל העם וחכמיו, יש לו סמכות להכריע. אולם כאשר מצבו של עם ישראל נחלש, אין בכוחו להעמיד בית דין גדול בעל סמכות, ואזי הסמכות חוזרת לכלל העם ותהליך ההכרעה נעשה מסובך ונמשך דורות. אולם מכיוון שהתורה ניתנה לעם ישראל, לבסוף עם ישראל מכריע.
כך מצינו בימי הראשונים והאחרונים דעות שונות בכל נושא, ובמשך הזמן חלק מהדעות נדחו לגמרי, חלק נזכרו כדעות יחיד שלעיתים מתחשבים בהן וחלק התקבלו כדעות מרכזיות. מי הכריע בזה? החכמים והציבור כאחד. פעמים שרוב החכמים ביקשו להכריע באופן אחד, והציבור הכריע כדעת החכמים המעטים, כמו למשל באיסור חדש וטלטול ברשות הרבים. זוהי "קבלת האומה" כלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל."
וברור שזה מסביר את סמכות התלמוד
https://revivim.yhb.org.il/2018/06/07/%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%a6%d7%92-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a2%d7%9d/
היתה סנהדרין ו"לא תסור" גם כשלא היה מלך ולא היה נביא. לא להפריז. בעניין זה האריך ר"ש פישר בבית ישי ח"ב (דרשות) סי' טו.
ועדין יש כאן חידוש במשפט: "אולם מכיוון שהתורה ניתנה לעם ישראל, לבסוף עם ישראל מכריע.". קבלת התורה לפי זה איננה רק פסיבית אלא ממש אקטיבית. כוח ההכרעה ניתן בידי כלל ישראל והוא קודם לדברי חכמים. הסנהדרין ולא תסור זו האצלת סמכויות כאשר יש בית מקדש אולם המקור נשאר בידי העם.
(לצערי הספר בית ישי אינו תחת ידי)
אבקש מאורן להכניס לכאן את הסימן הזה מבית ישי.
תודה רבה
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer