סעודת עיבור החודש

לכבוד הרב:
מובא במש' בסנהדרין (ע' ע"א) דינים לגבי בן סורר ומורה: "אכל בחבורת מצווה, אכל בעיבור החדש, אכל מעשר שני בירושלים, אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, (אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו), אכל דבר שהוא מצווה… -אינו נעשה בן סורר ומורה". נאמר בגמ' (שם, ע"ב) שישנה הוספה ב"דבר שהוא מצווה"- "לאתויי ניחום אבלים", ומסביר רש"י " דאע"ג דתקנתא דרבנן בעלמא הוא, דאי מרישא הוה אמינא חבורת מצוה היינו כהנים שאוכלין קדשים או פסחים". הקשה מהרש"א, והרי אף סעדות עיבור החודש מדרבנן ומה הרבותא.
נאמר בגמ' במגילה (כ"ח) שאין אוכלים ושותים וישנים בביה"כ, וכן שת"ח מותרים בכך. נחלקו הראשונים האם זהו היתר בשופי או בשעה"ד. ב'הגאות אשרי' (ב"ב, ג') שזהו היתר לכתחילה מכך שאיתא בירושלמי שאכלו סעודת עיבור החודש בביה"כ. ואולם, הרמב"ם פסק (תפילה, י"א, ו') "וַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם מֻתָּרִין לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת בָּהֶן מִדֹּחַק", וצ"ע מה ישיב לראיית ההג"א.
האם ניתן ליישב את ב' הקושיות הנ"ל בכך שמצד שאין אדם מסוים האחראי לעיבור החודש, כאו"א נידון כאילו קידוש החודש תלוי בו מבחינה הלכתית ('לשון מאזניים'), בדומה לדין שכאשר קיים פיקו"נ אע"פ שעשרה אנשים יכולים לעזור בכך, על כ"א מוטל החיוב וממילא מעשהו דוחה שבת (מנחות, ס"ד), ויובן בכך הסבר הרמב"ם לנימוק (בהקשר של קידוה"ח) "נמצאת מכשלין לעת"ל" "אף על פי שאלו העדיות הם בלי תועלת, שמא יהיה אצל אחד מהם בזמן העתיד עדות מועיל בירח אחר, וימנע מלבא להעיד מפני שלא נשמעו דבריו בזמן שעבר". הרי שהמציאות שאין עדות בטוחה מובילה לכך שכול קירוב אל קידוה"ח מהווה חלק אינטגראלי בקיום המצווה.     בהבחנה זו מיושבות לכאורה ב' הקושיות הנ"ל, שכן קיים שוני מהותי בין סעודת עיבור החודש לשאר מצוות.   האם לדעת הרב הדברים נכונים בהיבט הלכתי\פילוסופי.
תודה!