ספק ספיקא

שלום לרב, לא רציתי להוסיף שאלה נוספת כדי לא להכביד על מאגר השאלות, ועל כן אשאל כאן ברשותך:
השאלה שלי נוגעת לספק וספק ספיקא. הסברה הפשוטה אומרת שכאשר אני מסתפק אם הציווי של הקב"ה היה כלפי מצב מסויים – אני אחמיר ולא אקל. כך אנו נוהגים במהלך חיינו לגבי כל מצב של הסתפקות שהיא די שקולה והצד השני כרוך בסכנה/איסור וכדו'.
והנה, לגבי ספק ספיקא חז"ל אומרים כי יש בכוחו לפרום את האיסור לכאורה הקיים – וזה מכח שתי ספיקות (והיינו ספק בתוך ספק) הקיימות באותו מקרה. ולכאורה הלב מתקשה לקבל זאת – מה פתאום שמכח שתי ספיקות לא חוששים להחמיר באיסור? מילא היו כאן חמש, שש ואולי שבע ספיקות (אפשר לדון על הגבול) אפשר היה לקבל שאין לחשוש לאיסור התורה, אבל שתי ספיקות זה נשמע ממש מופקע.
גם לפי הביאור של הרשב"א הרי אין לכך שום הגיון – הרשב"א סבור שמדובר ברוב צדדים ולא ברוב סיכויים ולכן עוד יותר לא מסתבר לקבל את ההיתר הזה של ספק ספיקא.
אשמח לשמוע מהרב.

ראשית, מי אמר שבספק ספיקא יש איסור. אולי זה כמו בביטול שבס"ס אין בכלל איסור ואז ודאי אין צורך לחשוש. אמנם נכון שדין ס"ס יסודו בסברא ואין לו מקור (אלא אם תאמר שהוא הלמ"מ), ולכן זה פחות סביר.
אבל שים לב שהשאלה אינה היכן ראוי להחמיר אלא היכן חייבים להחמיר. ראוי להחמיר גם במצבי ספק ספיקא (ואולי גם בספק מחומש). אבל חובה להחמיר אין כאשר רוב הסיכויים/הצדדים הם לקולא.
כעין זה ניתן לראות גם בביטול ברוב. מעיקר הדין הוא חל גם כשיש רוב קטן של 51%. לכאורה אמנם בביטול אין כלל איסור, אבל מדין דבר שיש לו מתירין רואים לא כך. שהרי אם יש לו מתירין אז אומרים לא לאכול כי מוטב שיאכל בהיתר ולא באיסור. מוכח שיש איסור/בעיה גם בביטול ברוב אלא שמותר לעבור עליו (אין חובה הלכתית להיזהר ממנו, אבל אולי ראוי לעשות זאת).
ובשולי דבריי, כדאי לזכור שלפי הרמב"ם אפילו בספק אחד אין חובה מדאורייתא להחמיר.

שבוע טוב הרב ותודה רבה על התשובה.
אבקש להעיר מספר הערות:
א. כתבת כי לגבי ספק ספיקא השאלה היא היכן חייבים להחמיר ולא היכן ראוי. ועל כך אני רוצה להעיר שזו השאלה שלי עצמה: מדוע אין חובה להחמיר בכה"ג שיש ס"ס? לישנא אחרינא: הרי במידה והיתה הוראה כלשהי מגוף כלשהו לבצע פעולה X ומי שלא יבצע יפסיד/יענש. כעת אני מסתפק אם פעולה מסויימת היא פעולה X וכתוצאה מכך אני חודל מלקיים. בודאי שאותו גוף יעניש/יפסיד אותי בטענה שהיה מן הראוי שאקיים פעולה זו למרות הספק. ולכן אני טוען שהסברה הפשוטה אומרת שיש חיוב להחמיר בכה"ג ולא רק שראוי להחמיר, ולא מובן מה שיש פטור על ס"ס.
ב. לגבי הדימוי לדין ביטול ברוב, קודם כל אהבתי את הראיה שהאיסור עדיין קיים, שכוייח. אבל עדיין זה לא פותר את הבעיה, לכל היותר יש כאן מילון אנגלי-אנגלי. אז יש לפנינו עוד מקרה דומה במוזרותו לקרה דנן ומן הראוי גם לבאר אותו. מה שבטוח – הסברה הפשוטה לא אומרת כך ולכן השאלה קיימת – מדוע ספק ספיקא (שכמוסכם שהוא מצד סברה) מועיל לפרום איסור תורה.
ג. לגבי הרמב"ם, אכן רציתי להזכיר את דבריו אך נמנעתי כדי לא להאריך יתר על המידה. לדעתי דברי הרמב"ם אינם מובנים מסברה – מה פתאום בספק איסור ההוראה להחמיר היא לא מן התורה אלא מדרבנן? הסברה הפשוטה (ואולי בעקבות כך סברה היא מדאורייתא) אומרת שיש להחמיר. הרי כל ציווי או הוראה שנסתפק אם יש לקיימה או לא אנו מבינים שיש להחמיר ולקיים ולא לחדול. ולכן לדידי דברי הרמב"ם עצמם צריכים עיון ולכן לא נראה לי לתרץ בדבריו את שאלתי.
תודה ושבוע מוצלח ומעולה!

נ.ב.
שכחתי לציין בדבריי הקודמים: ישר כח על הספרים הנפלאים והמאמרים המחכימים.

א. למה שתהיה חובה? לא כל דבר שראוי הוא גם חובה. אחרת לא הותרת דברים לפנים משורת הדין. אתה עצמך כתבת שבחמישה ספיקות היית מבין מדוע להקל, אז היכן בדיוק עובר הקו לדעתך? בזה בדיוק נחלקו הראשונים: האם אחרי ספק אחד (הרמב"ם) או שניים (הרשב"א). איני רואה כאן שאלה ולא בעיה.
ב. מילון אנגלי-אנגלי ניתן לומר כשאני משתמש בדבר אחד כדי להסביר את האחר. זה לא מה שעשיתי כאן. הבאתי עוד דוגמה לאותה תופעה. זה הכל. לא המקרה הראשון מוזר וגם לא זה. בסה"כ הראיתי לך שיש בהלכה מקרים שבהם ראוי להחמיר למרות שלא חייבים, וטענתי מכוח זה שגם בס"ס זהו המצב. אתה ממאן להבחין בין הראוי לחובה, ואיני מבין מדוע.
ג. ראה תשובותיי בסעיפים הקודמים.

בשמחה.

בספק אחד אתה מקיים את הציווי.

בספק של ספק אתה מקיים את הספק שעליו לא ציוותה התורה.